אני שוב שוקלת ללמוד סיעוד.

ולא, אני לא חושבת שיש לי ייעוד. אני מחפשת מקצוע לעתיד עם כסף נורמלי. כן, אני חושבת בעיקר על כסף. אני רוצה לגור בנפרד מאמא שלי באיזשהו שלב בחיים, ובארץ זה די קשה. מה גם שאחיות דרושות בכל מקום בעולם.

אבל אולי זה לא בשבילי? אולי אני מטומטמת מדיי בשביל זה?

אני ממש רואה את עצמי, בחלוק, מתקשה להבין דברים פשוטים שנדרשים ממני וכולם מסתכלים עליי וחושבים איזו סתומה זאתי. תמיד נראה לי שאני יותר מטומטמת מאחרים. אני מתקשה להבין את הדרישות של מקומות הלימוד(איך זה הולך, בעצם? לכל בית חולים יש בית ספר לסיעוד אבל נרשמים באוניברסיטה? ומה עם המלגה, יש כ"כ הרבה תנאים..)שתוך כדי שאני מנסה לקלוט מה כתוב אני חושבת, אולי זה לא בשבילי. זה מסובך מדיי. הלימודים בטח יותר קשים מכל הדברים שאני צריכה לדאוג להם לפני שאני מגישה מועמדות בכלל, אז אם זה קשה לי- אולי לימודים זה בכלל לא בשבילי. כל הדברים האלה של "מבוגרים" נראים לי כ"כ קשים- כל המושגים של כסף, למשל. ניסיתי לקרוא על החזר מס, אבל אז ראיתי שצריך איזשהו טופס מהמעביד ועוד מלא דברים שצריך להביא...אני כבר לא מדברת על הנסיון הכושל שלי להבין איך להשקיע כסף והאם כדאי לי בכלל. מה זה תשואה ומה זה ריבית, ואח"כ גם אני צריכה להבין אם הלוואה חברתית זה משתלם אם אני משקיעה סכום שהוא קטן מ10 אלף. אני לא מבינה כלום, באמת. מוח כזה ריק עוד לא ראיתי.

וזה נראה לי כמו משהו שכולם צריכים לדעת. מה זה קרן גמל או קרן גמל להשקעה ומה זה קרן נאמנות ומה זה כל השמות האחרים. 

והאם כדאי לי ללמוד סיעוד. ואם כן, אז איפה. 

אני מפחדת לעשות משהו עם עצמי ולא יכולה להחליט גם מה לעשות. זה מחרפן אותי.

תמיד היה לי קשה להחליט.

אני זוכרת שבתור ילדה קטנה הייתי(באופן קבוע) נכנסת לחנות ועומדת מול המקרר של היוגורטים חצי שעה, לא מצליחה להחליט. חמודה, זה יוגורט! תחליטי כבר.

או בגיל יותר מבוגר, עומדת שעה מנסה לבחור איזה עט לקנות. המוכרת בוהה בי, רוצה לצאת להפסקה, ואני בינתיים לוקחת עט, מחזירה, לוקחת עט אחר, מחזיקה אותו קצת, מחזירה. לוקחת כמה עטים, באה לקופה. "כל אחד עולה 10 ש"ח, את יודעת" "אה, סליחה". חוזרת, מחזירה. לוקחת עט אחר בסוף.

אח"כ, עם הגיל, השתפרתי. התחלתי "לצעוק" על עצמי, בראש. ממש לכעוס. "תקשיבי, אם עכשיו את לא בוחרת מה לאכול, את לא אוכלת בכלל". וזה עבד. תקופה דיי ארוכה הייתי אומרת על עצמי שאני החלטית. הרכשתי טוב עם עצמי(יחסית).

אבל משהו שוב השתבש, ואני מוצאת את עצמי שוקדת שעות בכל החלטה קטנה שעליי לעשות. הכל. 

קניתי ג'ינס באמריקן איגל, ויכולתי לבחור תג מיוחד בשבילו. אלוהים ישמור, אני חושבת שאשכרה הזעתי מרוב שזה היה קשה בשבילי. שיניתי את דעתי כמה פעמים ובסוף גם אני חושבת שהייתי צריכה לקחת אחר. 

בקיצור. אני לא יודעת מה זה. זה נורא להיות לא החלטית. ואני מאשימה את אמא שלי בזה.

כן. היא לא לימדה אותי כלום. ואני יודעת שהיא עצמה מצפה ממני שאהיה "בוגרת" יותר, אבל חמודה!!!מי ילמד אותי? זה לא קורה מעצמו. אנשים לא מתחילים להיות "בוגרים" משום מקום. ואת לא לימדת אותי, תודה רבה. 

ואין לי כ"כ עם מי לתייעץ. התייעצתי עם כמה אנשים, כל אחד אומר משהו אחר. אבל ברור שההחלטה היא שלי בלבד, ואף אחד לא יכול לקבל אותה במקומי. לצערי.