התאהבתי.
הייתי בים עם אמא ואח שלי, והאחיינית המתוקה והחמודה והקטנה והמצחיקה שלי(אני דודה מעצבנת. אני תוקעת כל יום תמונות של האחיינית באינסטה, "הנה, תסתכלו, זאת האחיינית שלי, תסתכלו טוב טוב. הנה היא אוכלת, הנה היא מחייכת, הנה היא עושה פרצוף. והנה תמונה של חתול רחוב. והנה שמיים. והנה האחיינית שלי, ראיתם אותה כבר? היא גם יודעת קצת לדבר. והנה היא מחייכת. והנה היא אוכלת. והנה היא שוב"- זה האינטסטגרם שלי. לא פלא שאין לי עוקבים).
היו שם הרבה בני נוער שנהנים להם מהחופש הגדול. חשבתי לעצמי איזה כיף זה להיות צעירה. את נראית טוב, כולם מזילים עלייך ריר- גם בני כיתתך החרמנים וגם גברים יותר מבוגרים ממך החרמנים, את מבלה לך ונהנית מהחיים. אין לך איזו אחריות, מצפים ממך רק שתלמדי טוב ותתנהגי בצורה סבירה. וזהו. ואני כבר לא מדברת עד כמה שכיף לך שאת לומדת! כן, זה כיף. אפילו שיש לחץ ויש מבחנים ויש מורים מעצבנים. אין לי זכרונות טובים מהתיכון, אבל משום מה אני נזכרת במבחנים ובגרויות כאילו אלו היו החוויות הכי טובות של התקופה ההיא. אני יודעת שהרבה אנשים מתגעגעים לחברים, לדאחקות ויציאות בשישי בערב. אני מתגעגעת ללימודים ולמורים... ולא שהייתי מצטיינת או מחוננת, ממש לא. הייתי ממוצעת. כולם חשבו שאני גאונה. אבל ברור שהייתי חכמה בכיתה שלי, אבל רק בגלל שכל השאר היו עצלנים מפגרים. הכל יחסי.
בקיצור, ישבתי שם, ממורמת ועם רגליים שעירות, מעמידה פנים שאני קוראת ספר כשאני בעצם משחקת קנדי קראש ובודקת כל שניה אם התווספו לי לייקים באינסטה על התמונה של האחיינית שלי אוכלת תפוח. הסתכלתי על כל הבחורות היפות והרזות האלה, וקינאת בהן והתגעגעתי לזמן שבו הייתי צעירה ויפה בעצמי. אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי. הייתי מדוכאת ואף פעם לא הרגשתי טוב עם איך שאני נראית. היו לי הרבה בעיות עם בטחון עצמי, הייתי צינית, בודדה. בתיכון הציקו לי ונחשבתי ל"חנונית". ועדיין, אני מרגישה שפספסתי משהו בזמן ההוא. אני חושבת שכולם חושבים ככה על העבר שלהם. אבל בתכלס, למה אני מצפה מעצמי? לא יכולתי לחשוב על שום דבר ממה שהדאיג אותי בתקופה ההיא. כל גיל והבעיות שלו. כמובן שיכולתי להיות שונה, להיות יותר פעילה, רגועה יותר, בטוחה בעצמי יותר. אבל כנראה שלא יכולתי. כנראה שמשהו מנע ממני להיות כזאת.
נכון, אני לא יפה כמו הבחורות האלה, ואף אחד לא מזיל עליי ריר. אבל זאת אני. מכוערת ושמנה ומפגרת. מפגרת בעיקר בגלל שאני כל כך מתמקדת בזה ומבזבזת את הזמן והכוח שלי על המחשבות האלה ועל הרחמים העצמאיים. גם התקופה הזאת תעבור, ויהיו לי בעיות אחרות ודברים אחרים ידאיגו אותי. ואז אני אסתכל על בחורות בנות 22, ואחשוב לי איזה כיף להן. הן כל כך יפות וצעירות ואין להן דאגות בחיים. הן חופשיות ויכולות לעשות הכל. יכולות ללמוד, יכולות ליהנות מהחיים בצורה שהן רוצות.
עצוב, לא?
אז התאהבתי במישהו. בזמן שישבתי וחשבתי על החיים, עבר לידי בחור(גבר)שנשא כלב ועוד כלב רץ לו. חייכתי אליו והסתכלתי על הכלב השני...הכלב נראה כמו כדור פרווה קטן. עם פפיון סגול על הראש. "קליאו! בואי". קליאו כלבה ממושמעת אבל קטנה וכבר לא צעירה, אז לוקח לה זמן להגיע אליו.
"סליחה, אפשר שניה לצלם אותה? היא ממש חמודה"
"ברור. את אפילו יכולה להרים אותה".
צילמתי, צחקקתי לעצמי והם הלכו.
קודם כל- גבר שאוהב בעלי חיים ודואג להם, אפילו זה שהוא לקח אותם לים ביום שבת. והפפיון! (עכשיו כשאני חושבת על זה, בטח בת הזוג שלו אחראית לזה, מה שמעציב אותי קצת). וזהו. זה הספיק לי. נכון שאני כבר לא נערה מתבגרת, אבל במוח שלי אני כל כך תמימה שזה כבר מגוחך...
הנה התמונה:
