משתף קטע שכתבתי פעם ונתקלתי בו ממש עכשיו במקרה, אני זוכר שזה ממש ישב לי על הלב באותו יום להוציא החוצה.
"מזיזה את יד שמאל למעלה, למטה.
מטולטלת בחוזקה ומעיפה את רגל שמאל לפניה.
חוטים קשורים לכל נקודה בגופה, לכל נקודה במוחה, קובעים לה לאן לזוז, איך לחשוב.
בובה יפה, מסכה עצובה לבושה על פנייה.
בובה רוקדת לה, מהר, לאט.
הזרם החליט, הזרם שולט.
בובה מחליטה, אכן, הגיע הזמן.
בובה לוקחת סכין ארוכה, חדה.
קורעת מעליה את החוטים, כל חוט מכאיב יותר.
קריאות נשמעות, הזרם גועש, כועס.
בובה מסתכלת לזרם בעיינים.
"ברוך שפטרנו" לוחשת.
בובה קורעת את החוט האחרון ונופלת.
בובה מתנגשת ברצפה, זרם מסתכל.
בובה מנסה לעמוד, כושלת, לא מוותרת.
בובה עומדת כפופה, מתעקשת, נלחמת!
זרם מסתכל מתוסכל, "הבובה היא כשלון".
בובה עומדת, ראשה זקוף לשמיים חיוך נסוך על פנייה. "
- - -
מה שמצחיק הוא.. שהרבה פעמים בחיים אנחנו עומדים על הרגלים בכוחות עצמנו אבל למישהו זה לא בא טוב בעין - אז הוא יחפש להקטין אותנו, להגיד שאנחנו כישלון. מה אנחנו עושים ברגע הזה? מתכופפים במחשבה "הוא צודק אני כישלון"? או שעומדים זקוף אל מול הגאוותן שמולנו וחיוך נסוך על פנינו?
אני מרגיש צורך עז לכתוב משהו לקראת ראש השנה, לפרוק את הרצונות והתחינות שלי לגבי השנה הקרובה (והמבורכת שאני כ"כ רוצה שהיא תהיה), מאמין שאעשה את זה היום או מחר, תודה לכל אחד ואחת מכם שטורחים לקרוא ובטח שלהגיב, מעריך את זה מאוד.
ממליץ שוב על "מפת הרגשות" - כלי מדהים לניהול רגשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קואץ'