אני לא יכולה יותר ,אני לא יכולה .

אין לי אוויר .

אני לא יכולה.

הם אחליטו , הם החיליטו עלי משהו ,וכך זה נשאר.

הם רואים אותי בעיקר דרך הסטיגמה הזו .

בעיקר היא.

והיא , טוב אני בכלל לא בטוחה שהיא נורמילת.

וזו לא סתם מילים של מתבגר מבולבל , לפעמים אני באמת מאמינה שמשהו איתה לא בסדר . היא בעצמה כול הזמן אומרת שיש לה "עצבים רופפים" אני לא חושבת שזה הכול.

אני לא חושבת שאנשים מבחוץ סמים לב לזה ,בדרך כלל היא בסדר .

נכון לפעמים היא נפגעת מאיזה חברים או סתם אדם זר . אם זה חברים היא לא תעסה משהו מיוחד ,אם זה זרים היא תתחיל סצנה נוראית.

כמו בבית .

אני לא ילדה במצוקה או משהו ,היא אף פעם לא ערימה עלי יד או משהו .

היא אוהבת אתנו, באמת. היא מפנקת אותנו ומנסה לבלות איתנו המון לגרום לנו להיות שמחים.

אבל לפעמים היא ממש תוקפת אותנו, בעיקר אותי. בדרך כלל זה יותר מזכיר לי ריב עם חברה ,כשזו מנסה לעקוץ אותך כמה שיותר ומשתמשת בידיע שיש לה עלי -מהדברים שאני עצמי ספרתי לה -כמו בעיות הביטחון העצמי שלי , או יחזקאל שלי וסתם בעיות עם חברות.

ולפעמים זה יותר ,היום אני ניסתי להגיד שהיא פגע בי קצת  והיא פשוט זרקה כמה דברים מהמיטה לריצפה והטחילה לצעוק משהו על זה שאני הורסת לה את החיים .

אם זה נשמע לכם כמו משהו נורמלי של אמא ילדותית ונערה ילדותית לא פחות ,בבקשה תגידו לי .אני רק אשמח.

מה שאכי קשה לי זה אך תמיד הסיפורים האלו נגמרים .

בדרך כלל זה פשוט נשכך , אחרי איזכורים רבים.

לעיתים נדירות כשהיא מאימת לצאת מהבית "ללכת מכאן ,לא משנה לאיפו ,העיקר לברוח" -ואני גרה במאחז / ישובוןקטנטן- וכול המשפחה צעוקת עלי שאני אשמה ותמיד אני עוסה בעיות , אני נאלצת להיתנצל גם שאני מאמינה שלא רק אני אשמה .

לא בעצם אכי גרוע זה שאנשים ממשיכים לומר שיש לנו אתו אופי.

אנה ה' תעשה שזה לא היה נכון .

נ"ב 

אני בכול אופן הואבת אותה מאוד . אני בדרך כלל מאמינה שלמילים יש כוך .

ואני ממש מקוה שהפעם היא תיפגע מהמילים שלי.