אני זועמת, ואני לא מחכה שזה יחלוף.

אני זועמת על כל הפוגעים, שהם גם מתחלפים, תמיד חוזרים.

אני זועמת על מי שהעז וקבע שהוא אבא שלי והתעלל באמא שלי ובנשים נוספות והילדים שלהן.

אני זועמת על משפחות מזעזעות שלוקחות ילדים תחת חסותן בשביל כסף ומזכירות להם שהאלימות לא הלכה לשום מקום.

אני זועמת על המערכות המטופשות והכושלות שמונעות על ידי פוליטיקה וכסף.

אני זועמת על אנשי מקצוע שמתיימרים לטפל ולדאוג.

אני זועמת על אנשים חסרי אינטלגנציה רגשית שמנציחים פגיעות.

אני זועמת על כל האנסים המחורבנים.

שימותו, שיתנדפו, הם לא ראוים לחיות כאן.

כמו רעל שנדבק, הם חונקים, מתפשטים, מרעילים את כל מי שמביט לעברם.

אני כל כך כל כך כועסת. 

אני מאבדת אחיזה, זה שוב קורה.

העולם נהיה צר ומחניק ורק אני נמצאת בו, לא רואה דבר מעבר לעצמי, ועצמי כל כך מאוסה.

אני שנואה ורעה וריקה מתוכן.

אין כבר מי שירביץ עם חגורה, וזה כל כך חסר, וכל כך מגיע לי. שיכאיבו, שירביצו, שירמסו. וזה יהיה כל כך מנחם, דבר אחד יציב, כי זו דרכו של עולם ומי אני שאדרוש ההפך.

ובכלל לא עשו לי אף פעם שום דבר רע. אני בוכה על כלום. רק אני מכאיבה לעצמי. רק אני קיימת בעולם הארור שלי.

שוב הפנים האלה במראה, האצבעות הזעירות, השלד הכפוף. אין לי איך לברוח מעצמי.