זה מדהים איך השייכות הולכת בעולם הזה.
אני לא יודעת אם קיימים שיוויון והוגנות ב..דבר הזה.
הפכתי בלתי נראת, לא משנה מה יגידו, לא משנה כמה יגידו שלא - היום יום מדבר בעד עצמו.
כנראה שאף פעם לא באמת הייתי מספיק בפנים כדי להישאר.
8 בנות שהפכו לאחד בתוך יום, בלי להבין איך, זה קרה.
והתשיעית נשארה מאחור.. כמה שאני שונאת מספרים אי זוגיים, אבל מישהו חייב להיות במקום הזה.
לא קורבן, לא שעיר לעזאזל. רק אדם.
אדם שאוהב לעזור, אדם שתמיד יעזור, אדם שנגשים אליו קודם כי יודעים שהתשובות נמצאות אצלו, אדם שלא מעריכים את נכונותו להיות שם עבורם, אדם שנמצא בחופש ולא שמים לב עד סוף היום, פשוט עוד אדם שהפך למספר האי זוגי בחבורה מתגבשת.
אף אחד לא יודע איך זה קרה, אף אחד גם לא מודה במציאות.
ניסיתי לפתוח, ניסיתי לומר למישהי שדיי הוציאה את זה ממני החוצה
"זה לא אותו דבר, אין לי מקום כשכולכן יחד".
"זה ממש לא נכון, הדר".
רציתי להגיב, אבל שתקתי כי משהו אחר נדחף באמצע השיחה והשכיח את כל הנושא מהצד "המתעניין" כביכול .
קמתי והלכתי, אין צורך להסביר משהו למישהו שלעולם לא יבין.
שלא יהיו ספקות, 8 הבנות האלו מדהימות אחת אחת וחלקן גם בנות שאני אישית מאוד אוהבת , טובות , חמות. בנות שאין בהרבה מקומות.
אבל כשהן ביחד, הלבד שלי בחבורה שלהן מורגש.
חוסר שייכות. חוסר שייכות שהפך למנקר גם כשאני עם אחת מהן ולא עם כולן.
לקחתי החלטה קשה בעקבות זאת, לשמור מרחק.
להיות איתן, מעציב אותי.
לדבר איתן אחת אחת, מזכיר לי כמה אני לא שייכת.
אז למה בכוח?
הרי אף פעם לא הייתי בתוך החבורה, אף פעם לא הייתי בצד המתגבש.
כנראה בדיוק שזה קרה אני הייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
כולכן יושבות בעמדות צמודות, נציגות שירות, עובדות יחד, צוחקות יחד, נהנות אחרי העבודה יחד.
ואני יושבת שתי שורות אחריכן, כי אני עברתי לבק אופיס מספר חודשים קודם לכן.
הריחוק הוא לגיטימי סיפרו לי אנשים, את לא יושבת איתן כמו פעם.
מצד שני, פעם אותן בנות לא היו, חוץ משתיים, כולן חדשות.
כל כך קל להזניח אדם שעבר מקום ישיבה ולהתגבש עם אחרים שהגיעו ויושבים ליד?
נו, כנראה שכן.
משהו שהיה קשה לי לקבל, עדיין קשה. כנראה כי אני בצד הנזנח..
ושלא תבינו לא נכון, ניסיתי לעשות הכל כדי לגשר על הריחוק, אבל כשאין הדדיות.. כלום לא עובד.
לפני כחודש הייתה חתונה למישהי מהן, הייתי כמובן, בכל זאת ילדה שאני אוהבת ושעובדת איתי.
כמובן שקראתן לי לרקוד, אך ברגע שהגעתי, נעלמתן.
אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שאין לי שייכות, אפילו לא מעט.
היום חוגגים יום הולדת לאחת הבנות, המצאתי תירוץ, "אני לא בעיר"
למישהי אחרת מציעים נישואים ומשם כל הבנות הולכות לחגוג לשניה.
גם להצעה לא הלכתי. אין לי מה לחפש שם.. האמת שגם לא ממש הוזמנתי.
למרות שאני שמחה בשבילה מאוד, וגם דיברתי איתה לפני שבועות בודדים על הנושא.
אבל שוב...
אני מאמינה שאני יכולה עוד לכתוב ולדבר ארוכות על הנושא.
הדחקתי אותו במשך המון זמן ופתאום החלטתי שדי.
צריך סדר במחשבות, ברגשות.
אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אם בכלל צריך לעשות משהו.
אני רק יודעת שכואב לי ואיכשהו אני מצליחה להחניק את הדמעות ולחייך אליהן כשהן באות לשאול שאלה.
לא האמנתי שזה יקרה לי.. לא האמנתי שאהיה במקום הזה שוב.
לא האמנתי שאפילו היא תיכלל בדבר הזה. אבל בסופו של דבר היא אחת מהן, אז למה שמשהו יהיה שונה?
היום אמרו לי שאני מלאך , הראש צוות שלכן .
אחת אחרת אמרה שאני מדברת מאוד יפה, שאני בחורה טובה.
רוב האנשים שאיכשהו מחבקים אותי, הם בגיל של ההורים שלי.
אני שמחה שלפחות יש לי אותם, כדי לעבור את היום עם קצת הומור ציני שמרכך את הכאב. בערך.
אבל זה קצת באסה כשחושבים על זה לעומק.
בכל מקרה,
קיבלתי את המצלמה שקניתי .
קצת קשה לצלם, צריך להתרגל למשהו עדין כל כך שעם כל תזוזה משתנה.
מקווה שאצליח ללמוד עליה, אני חושבת שאני בכיוון הנכון.
מקווה לתוצאות .
ועוד משהו טוב לסיום, לפני מספר ימים חגגנו 3 שנים.
ושוב, כמו כל יום שעובר הראת לי נכונות לגבי העתיד המשותף שלנו והראת לי כמה אתה אוהב.
תודה שאתה איתי בכל צעד ביום.
תודה שאתה שלי ♥
כינוי:
משהו חדש ישן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
