ההרגשה הזאת שהאחרי כל מה שעשיתי בשביל כולם רק ניסיתי לעזור ולהפוך את החיים לקלים יותר ועכשיו שהכל מסתדר.. אמא כבר בריאה ומתפקדת כרגיל פתאום שוכחים את השבועיים שהייתי איתה בבית חולים.. שוכחים שלקחתי הכל על עצמי בשביל שלכולם יהיה יותר קל.. פתאום נכנסים לי לחיים בצורה הכי מגעילה שיש..
אז נכון חצי שנה מהרגע שהסיוט שלי נגמר ולא מצאתי קשר רציני ואני גם לא מסכימה שישדכו לי.. בשביל מה צריך לדבר על זה כל יום?? למה חפור?? למה לגרום לי להרגיש שאני מפריעה בבית?? למה לגרום לי להרגיש לא רצויה?
בחיים שלי לא חשבתי שאני ארגיש לא רצויה בבית שלי!! במקלט שלי!! במקום שאני אמורה להרגיש הכי מוגנת בו...
אני יושבת ובוכה כמה שעות וזה לא עובר לי... התחושה המגעילה הזאת.. כשכמעט לא הייתי בבית התלוננו שאני לא בבית ועכשיו כשאני כל הזמן בבית מתלוננים שאני כל הזמן בבית... מה רוצים ממני?? איפה אני צריכה להיות?? מה אני צריכה לעשות?? להעלם??
לא חשבתי שבגדול יעיפו אותי מהבית.. אבל זה מה שקרה... הגיע הזמן ללכת... אבל לאן?
הלוואי ולא הייתי בפחדנית.. הייתי יכולה להקל להם על החיים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
