לא יכול עם הסיוטים האלה,

שמונה שנים פאקינג שמונה שנים והם לא עוברים,

שום שיפור שום התקדמות שום שיקום, כלום.

כמה אפשר להתעורר רועד, מזיע ,דומע, מפוחד...

כל חלום מרגיש כמציאות, אם רק הייתי יודע להבדיל

אם רק הייתי מבין שאני חולם שזה כבר לא אמיתי ,

אולי ,אולי אז זה היה קצת פחות כואב ,קצת פחות מפחיד,

אולי אז היו קצת פחות דמעות ,קצת פחות התקפי חרדה..

אני בן אדם יותר טוב ממך..

אני בן אדם יותר חזק ממך בכל המובנים..

למה אני עדיין מפחד..

למה לא יכול לצאת מזה...

עדיין לא יכול לשבור את הדממה...

מתגעגע אבל כבר לא אוהב ...

שוב עוד לילה שאת לא עוזבת אותי במנוחה,

שוב עוד לילה שכולו סיוטים, דמעות ושנאה,

וכבר יותר משנה חיי עם רגש הזוי,

וכבר יותר משנה לא בריא לא שפוי...

לא יודע מה לחשוב, לא יודע מה להרגיש,

כל כך אהבתי את מה שהאמנתי שאת,

כל כך רציתי להבין, לשנות, לתקן את כל מה שהרסנו,

אבל את זרקת הכל כאילו שכלום לא היה.

כי קשה להתמודד נכון?...

נשמע דיי לא אמין אבל אני שמח שזה נגמר ,

הבנתי שזה בחיים לא היה..

כן אהבנו אחד את השניה ,

אבל אך פעם לא נלחמת עליי,

תמיד ויתרת שנהיה קצת קשה,

תמיד בחרת רק לברוח..

עדיין מתגעגע אבל כבר לא אוהב ...

כל מה שתקוע לי בראש זה הרגל טיפשי..

מקווה שהוא יעבור בקרוב..

מקווה שאני אלמד איך ממשיכים ומתחילים משהו חדש...

בנתיים חזרה לסיוטים ,לכאבים לאי שפיות..