"איידן!" רצה אליו גרייס, "אל תעזוב אותי, בבקשה" היא חיבקה אותו בחזקה, מסרבת לעזוב.                            

"גרייסי, אני חייב" אמר איידן, "אני בסך הכל נוסע ללימודים, אחזור בחופשות ולפעמים בסופי השבוע." ניסה להרגיע את אחותו. "מבטיח?" היא הרימה את ראשה אליו, עדיין מחבקת. "ביקר לי," הוא חייך אליה, "בך!" הוסיף, "בתנאי שתשמרי על עצמך כשאני לא כאן, ותשארי תלמידה טובה!" אמר והיא הרפתה את ידיה ממנו. "אני לא ילדה אייד." אמרה גרייס ומבט כעוס על פניה. "אני יודע, את כבר בת חמש-עשרה, אז אני צריך שתתנהגי כמו האישה שאת ותדאגי גם לעצמך וגם לאמא, טוב?" אמר, כאילו מדבר עם תינוקת. גרייס הנהנה, איך יכלה להגיד לו לא? כמה רגעים לפני שהוא עוזב את הבית ומשאיר אותה להתמודד לבדה עם הבית, ועם אמא. "רק אל תהיי יותר מדי אישה, כן?" הוסיף מבעד לחלון הרכב בפנים רציניות, היא חייכה אליו ונופפה לו לשלום בעוד הרכב החל להתקדם אל היציאה מהעיר.

בכל פעם שחזר איידן הביתה, בחופשות הסמסטר, נזכרה גרייס ביום בו עזב, אותו זיכרון שהיה חד וברור לה כאילו היה אתמול. היא אהבה את החודשים האלו בהם חזר הביתה, הימים עם איידן בסביבה הרגישו לה כאילו דבר לא השתנה, 'זה אנחנו מול כל העולם.' חשבה לעצמה.

החודשיים האחרונים הפכו את הקיץ של גרייס לאחד הטובים בחייה, בין הזמן שבילתה עם חבריה לפני תחילת השנה האחרונה והזמן שהעבירה עם אחיה הגדול וחוויותיו ממסיבות הסטודנטים היא לא מצאה רגע פנויה למנוחה, אך היא אהבה את זה.

"בוקר טוב, קטנה." קטע קולו של איידן את מחשבותיה, הוא פתח את דלת חדרה מעט והציץ פנימה, "אפשר להיכנס?" הוסיף- היא הנהנה, "מוכנה ליום הגדול?" שאל בחיוך גאה ושילוב ידיים, היא אהבה את החיוך שלו ותמיד ידעה שהוא אחת הסיבות שכולם מתאהבים בו בכזו קלות, הסיבה שתמיד היה מוקף בחברים וכמובן, לא מעט חברות.

"בסך הכל היום הראשון ללימודים, שוב." לגלגה גרייס בחינניות. "מה? על מה את מדברת?" הוא מחה ואחז בכתפיה, עומד מולה עם מבט עמוק, "זה היום הראשון האחרון ללימודים בתיכון, ואני מבטיח לך שזו תהיה שנה שלא תשכחי לעולם!" הוסיף בדרמטיות, "קדימה, להתלבש ולבוא לאכול, יש לך עוד יום ארוך לפנייך." אמר איידן ופנה לצאת מחדרה.

"אבל שום דבר שמראה שאת אישה," הסתובב אליה לפני שיצא מהדלת.

"ושום דבר שלא מכסה את הברכיים!" הוסיף במהרה,

"או בלי שרוולים…" מלמל כשכבר עמד מחוץ לדלת.

"איידן!" נזפה בו גרייס בעודה מתקרבת אליו כדי לסגור את הדלת, "גריי…" החזיר לה בלגלוג.

היא טרקה את דלת חדרה בפניו ופנתה אל ארון הבגדים, "חסר לך שאת לא מקשיבה לי!" צעק אחיה מעבר לדלת הסגורה.

כשירדה במדרגות אל המטבח, חדלו אמה ואחיה מלדבר והביטו בה בחיוך. גרייס חייכה אליהם בחזרה, שמלתה הפרחונית גולשת באלגנטיות על גופה- מכסה את הירך אך לא מגיעה אל הברך, תליון המפתח שבשרשרת הזהב שלה נח על החזה בעדינות, קצת מתחת לעצמות הבריח ומעט מעל מחשוף השמלה הקטן, אותה השרשרת שקיבלה מתנה מאמה כשמלאו לה שתיים-עשרה שנים, המתנה היחידה שיכלה להרשות לעצמה לתת בעשר השנים האחרונות. שפתייה היו חתומות, איפור עדין הדגיש את עיני  הדבש שלה ושיערה נאסף לצמה מרושלת שהותירה למעט שיער ליפול על פניה.

"מה?" אמרה והביטה במבטיהם המחויכים, מתיישבת בכיסא ליד אחיה.

"הילדים היפים שלי." חייכה אימם, "הלוואי וכל בוקר הייתי יכולה לראות אתכם יושבים מולי ככה, ביחד." הוסיפה.

"אל תדאגי, אמא," אמר איידן בחיוך המתנשא שלו, "יש לך חודש שלם לראות את הפרצוף המכוער שלה ליד הבן החתיך שלך!" המשיך. "היי!" התפרצה גרייס ונתנה לו מכה קלה על הכתף.

"אל תקרא לבת שלי מכוערת!" התערבה אימו.

השעה הייתה מוקדמת, בחוץ השמש עדיין לא זרחה לגמרי ורוח קרירה של לפנות בוקר השתלטה על המטבח כשנכנסה בגסות דרך החלון שמעל הכיור הישן, ערימת כלים מלוכלכים מילאה אותו ומנגד ערימת כלים נקיים עדיין הייתה מונחת על השיש הלבן. על רצפת העץ, סביב שולחן גבוה שראשו הוצמד לקיר, עמדו ארבעת כיסאות הבר הכהים- אלו שהזכירו לכל אחד מהשלושה שאין מי שיישב על הרביעי בהם. המטבח הדל לא הכיל דבר מלבד מקרר כסוף ותנור באותו הצבע. הרהיטים שנשברו והחפצים שנהרסו עם הזמן לא הוחלפו בחדשים, מעולם לא ניתנה להם ההזדמנות למותרות שכאלה.

החיים בבית חווה מרגילים אותך להשכים מוקדם בבוקר, מאז שאביהם נפטר החווה הפסיקה לתפקד- וכך גם נעלמה העבודה בשעות המוקדמות, אך אף אחד מהם לא הצליח לקום מאוחר, לא גרייס בימי החופש וגם לא איידן בשיעורי בוקר שהתחילו במרחק של חמש דקות מהמעונות בהם התגורר.

אימם קמה מכסאה והוציאה ממרח חמאה וריבת תותים מהמקרר, סכין כסופה מאחת ממגירות המטבח ושמונה פרוסות לחם שחתכה קודם לכן. בעודה מכינה ארבעה כריכים, הביט בה איידן בחיוך, גרייס לעומת זאת נעצה בו מבט עגמומי, 'שוב המבט העצוב הזה בעיניים...' חשב לעצמו איידן כשהבחין בעיניה של אחותו בוהות בו. בעבר האמין שכאשר תתבגר מעט זה יעבור לה, הרי מעולם לא הייתה גרייס ילדה עצובה, גם לאחר שאיבדו את אביהם, תמיד הייתה מחייכת ומנסה להעלות חיוך גם על פניו, הוא חשב שהספיקה להיפטר מרגעי ההתנתקות האלה, בהם היה מאבד אותה לטובת אלפי מחשבות שרק הרחיקו אותה ממנו, שסוף כל סוף הפכה גרייס לאישה שמחה ומאושרת, שכל מחשבותיה נתונות לעתיד ומתעלמות מהעבר.

אך בעוד איידן ניסה לפתור את התעלומה שנקראת גרייס, היא מצאה את עצמה נזכרת בסיבה האמתית שגרמה לאימה להכין לה אוכל לבית הספר, אחר הצהריים בה נקלעו היא ואיידן לויכוח נחרט בזיכרונה בחדות ובברירות, היא לא יכלה וגם לא הסכימה להרשות לעצמה לשכוח זאת.

"מה תעשי כשלא אהיה פה?" הצעקות שלו הגיעו עד לחדרה, "את צריכה לקום ולהתאפס על עצמך! די, זהו, זה נגמר!" המשיך, גרייס יכלה להרגיש את הכעס שבקולו של אחיה הגדול, למרות שתקרת הסלון העבה הפרידה ביניהם.

"אני זו שהביאה אותך, תחשוב טוב לפני שאתה מדבר אליי ככה." השיבה לו אימה בקול מונוטוני ואדיש.

"ובינתיים את לא עושה עבודה טובה כל-כך…" אמר. למרות שהיה עצבני ומאוכזב- לא היה שמץ של לגלוג או זלזול בקולו, הוא מעולם לא הרשה לעצמו לשפוט או לזלזל באף אדם אחר, גרייס העריצה אותו על כך. "לא התכוונתי לזה ככה," מיהר להוסיף, "אני צריך שתדאגי לה, אני מתחנן אלייך שתקומי ותתנהגי כמו אמא, כי אני לא אהיה פה לשמור עליה יותר ואני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני לא אדע שלקחת עליה אחריות, אני פשוט אשאר פה וזהו!" צעק לבסוף בדרמטיות, שתיהן ידעו שאלו לא איומי שווא, הוא לא היה אומר זאת אלא אם חשב על האופציה הזו לפני כן.

"אולי באמת כדאי שתישאר!" הרימה אימו את קולה, "או שגם אתה מעדיף לעזוב אותנו?" אמרה בטון כועס.

גרייס אטמה את אוזניי וסירבה להמשיך להקשיב.

לבסוף, כשעלה איידן לחדרה, הסביר לה שהמילים שנאמרו היו בלהט הרגע, אף אחד מהם לא התכוון ואמא הסכימה עם כל מה שאמר, היא רוצה שילמד והסכימה לקחת אחריות על חייה למען כולם. היא תמיד ידעה שאיידן הוא הסיבה העיקרית לדאגה של אימה כלפיה. אך זה הרגיש כל-כך טוב שלא יכלה להתלונן כלל.

'הוא יהיה אב טוב.' חשבה לעצמה גרייס באותו היום, בעודה חשה מעט קנאה כלפי ילדיו העתידיים של אחיה.

"גריי" קטע את מחשבותיה בניפוף יד מול מבטה החולם.

"למה אתה צריך אוכל?" שאלה גרייס בהרמת גבה.

"קודם כל אני עובד," החל לומר איידן, 'בפאב שלא נפתח עד ארבע...' חשבה לעצמה גרייס, אך לא אמרה מילה, "ודבר שני, זה טעים לי." הוסיף בחיוך שאפיין אותו.

לאחר שסיים איידן את שני הכריכים שלו וגרייס הכניסה את שלה לילקוט הלבן, הזמן עבר במהרה ושניהם היו מוכנים לצאת מהבית ולהתחיל את היום שלהם. כשיצאו מדלת הבית הבחין איידן בערוגות הפרחים הזנוחות בצדי שלושת מדרגות העץ שבכניסה, אלו שבעבר נקראו "הגינה של אמא" בפיהם כעת לא היו דבר מלבד אדמה מלוכלכת ושאריות של שורשים מתים.

"אייד," גרייס אחזה בידו בעודם מתקדמים אל עבר הטנדר הישן, שברולט בצבע אדום שמאז ומתמיד סימלה לשני האחים את החווה ואת אביהם, עוד לפני שקיבל את רישיון הנהיגה שלו דאג איידן לטפל ברכב, על אף שנותיו הרבות והעובדה שדרש תיקונים רבים, הוא נתן הכל כדי לחיות את הטנדר הגוסס. איידן סובב את ראשו אליה ועצר, "נוכל לעשות עצירה בדרך לבית הספר?" שאלה, הוא הנהן בהבנה. היא, מצדה, לא הייתה צריכה אפילו לומר לאן.         

אחותו לעומת זאת, הקפידה ללכת אל קברו של אביה, משאירה מכתבים בקופסת עץ בכל פעם. היא מעולם לא האמינה שיקרא אותם, למרות תמימותה, לא היו לה ציפיות שווא, אך לכתוב לו גרם לה להרגיש כאילו יש מישהו לדבר איתו.

לא שאי פעם שכחה מנוכחתו של איידן, חלילה, אך היו דברים שרצתה לשמור לעצמה.

היא פתחה את הדף המקופל כשהגיעה למצבה של אביה, קוראת את דבריה הכתובים בפעם השלישית.

אני יודעת שעברו חודשיים מאז הפעם האחרונה, אך בחודשיים האלו ניצלתי כל רגע עם איידן וכל הזדמנות להיות מחוץ לבית- הם עברו לי מהר כל כך.

האמת היא שהשגרה היומית היא כמו חלום, או אולי סיוט, ממנו אני מקווה להתעורר בכל רגע כשתכנס לחדרי ותאמר לי שהגיע הזמן לקום לבית הספר. אבל כבר עשר שנים עברו וזה עדיין לא קרה.

אני עדיין מחכה שזה יקרה, המציאות הזו בלתי נסבלת. הכל בסדר, אל תדאג לנו, אנחנו בסדר.

אני מתחילה היום את השנה האחרונה שלי בבית הספר, כל החברים שלי כבר יודעים מה יעשו בסופה, חלק הולכים ללמוד באוניברסיטאות רחוקות מהבית, אחרים מתכננים לעבור לעיר כדי לעבוד קצת ויש כמה שכבר תכננו טיול ארוך בכל מיני מדינות בעולם.

אני לא יודעת מה אעשה, כנראה שאשאר בשלטרהילס לעזור לאמא, היא לא יכולה להישאר פה לבד.                   

איידן איתנו בחודשיים האחרונים, אז המצב קצת יותר טוב. הוא חזר לחופשת הקיץ שלו מהלימודים ומרטין סידר לו עבודה בפאב, כמו בכל פעם. הייתי רוצה שיוכל לנוח בזמן שהוא בבית, או לטייל... אבל כמו תמיד הוא דואג לנו ולא מבזבז שנייה אחת מהזמן הפנוי שלו בשביל לדאוג לעצמו.

עוד שלושה שבועות הוא חוזר ללימודים, אני לא יודעת איך אצליח להישאר שוב לבד, השגרה נסבלת יותר כשהוא פה.

אמא, כפי שאתה בטח רואה, לא במצב יציב כל כך.

כשהלכת היא עוד החזיקה את עצמה, המשיכה לעבוד, ניסתה לטפל בנו כמה שאפשר או לעשות את הדברים שאיידן לא יכול היה לעשות בתור נער. כשהוא פה היא בסדר, היא קמה ומחייכת, מבשלת ומנקה את הבית, כשהוא הולך הכל משתנה. היא עדיין עובדת בסופר במרכז העיר, חשבתי שזה ישנה אותה, אולי יאזן אותה.

אבל אל תדאג אבא, אנחנו בסדר.         

אוהבת המון,

גרייסי.'

אז אחרי הפרולוג אני אחסוך הקדמות ארוכות כפי שעשיתי.

ונראה לי שההתפרקות הדרמטית שלי הספיקה להיום, מקווה שתאהבו, תהנו, תתרגשו ותחכו לעוד!

• • •

פרק ראשון - קצת לפני הזריחה

היא נכנסה לאסם בזריזות, השעה הייתה מוקדם ובני הבית עדיין ישנים, אך היא ידעה שהיא מתגרה במזל.    

"היי, תתעורר." קראה מעליו וחיכתה שיקום, "נו, אין לי הרבה זמן" אין תשובה. כשהבינה שלחישות וסבלנות לא יעזרו לה במקרה הזה, נגעה קלות בכתפו וניערה אותה.

"אני ער!" הוא פקח את עיניו בבהלה.

"הבאתי לך משהו לאכול." אמרה והניחה לצידו שקית עם בקבוק מים, תפוח ולחמנייה.

"תודה" הוא השיב ועל פניו עלה חצי חיוך.

היא הביטה ברצפת העץ במבוכה, היו לה כל כך הרבה שאלות, אך מעט מאוד אומץ לפנות אל אדם זר, למרות שחייו היו תלויים בה, אפשר לומר, 'זה לא שהוא ימות אם ישן בחוץ, למרות הקור המקפיא של הלילה…' שכנעה את עצמה. היא צדקה, הוא לא. היו לה את כל הסיבות לא לתת לו מקום לישון בו, הרי הוא אדם זר, אולי הומלס, אולי פושע במנוסה, 'מה אם הוא רוצח סדרתי?' המחשבות הנוראיות שרצו במוחה הידרדרו מרגע לרגע. היא לא הפסיקה לשאול את עצמה מה עבר בראשה כשלא רצה אל איידן ברגע שראתה אותו שוכב באסם אלא הסכימה לבקשתו, לא לומר דבר ולתת לו מחסה, אך משהו במבט שלו, בצורה בה הביט בה, הרגיע אותה מכלל סכנה.  "אני לא יודע" אמר פתאום, כאילו קורא את מחשבותיה.

"מה?" היא הרימה את מבטה אליו והבעה מבולבלת התפרשה על פניה.

"אני לא יודע איפה הבית, אני לא יודע אם יש לי לאן ללכת, אני לא יודע איפה אני." ענה לה.

היא שתקה. בראשה עלו מיליון שאלות- מאיפה אתה? מי אתה? איך הגעת לכאן? אתה זה שהצית את השריפה שהרסה חצי מהשדות שלנו? אבל כל מה שהיא יכלה לעשות זה לשתוק. מגיל קטן כל מה שלימדו אותה זה לשתוק. אז מה היא כבר יכולה לעשות עכשיו?

משהו בו היה מהפנט, עצמות הלחיים הבולטות שלו, העיניים החומות והמבט העמוק, שיערו הכהה שנח באלגנטיות על מצחו והשפתיים החתומות. היא נבהלה מהמחשבות של עצמה והתעוררה במהרה. "קר" אמרה, "אני הולכת להביא לך עוד שמיכה." הוסיפה וקמה במהרה, בריצה קלה היא עלתה אל חדרה ולקחה שמיכת צמר עבה מהארון. היא ירדה במדרגות באיטיות, והשאירה את דלת הבית פתוחה רק כדי שלא תצטרך לפתוח אותה שוב כשתחזור ותסתכן ברעש נוסף. בדילוגים מהירים חזרה אל האסם הקטן שניצב בחצר ביתה, בכל פעם שהלכה לשם נזכרה באביה, הזיכרון הכואב שלו מעולם לא עזב אותה, גם לא עם הזמן.                              

"הנה, זה יותר טוב." אמרה כשנכנסה לאסם ופרשה את השמיכה, אך כשהפנתה את ראשה לפינה בה ישן הופתעה לגלות שלא נותר בה דבר מלבד שקית ריקה שלפני כן הכילה בקבוק מים, תפוח ולחמנייה.    

"מה את עושה?" שמעה מאחוריה לפתע, "גרייס?" הוסיף אחיה כשלא קיבל מענה, "תעני לי!" היא הסתובבה אליו באיטיות, מנסה לתת לעצמה עוד כמה שניות לחשוב על סיבה מוצדקת שבגללה ירדה לאסם עם שמיכה בשעה מוקדמת כל כך לפנות בוקר.  "למה יש פה כרית ושמיכה?" הוא הביט בה, ממתין לתשובה, "גרייס, אני אצטרך לשאול שוב?" המשיך לומר, בטון שהבהיר לה שזו לא שאלה. "התגעגעתי אליו" השיבה, "אז ישנתי כאן הלילה." היא ידעה מה יאמר על תשובתה, אך לא העלתה על דעתה סיבה אחרת שתספק אותו, אין דבר ששנאה יותר מלשמוע את אחיה מזלזל בגעגועים שלה לאביהם. הוא מצדו עשה את הצפוי מראש וברגע שענתה לו החל לתקוף אותה "היית בת שבע, מה את כבר זוכרת?" אמר, והיא רק רצתה לתפוס את חולצתו ולנער אותו עד שיבין שהיא זוכרת, שהיא מתגעגעת, שהיא לא שוכחת את הבקרים המוקדמים בהם הייתה יושבת עם אביה באסם, בזמן שליטש את רהיטי העץ שלו, והיא לא שוכחת איך היה חוזר כל ערב מהחנות, מנשק את אימה ומחבק אותה ואת אחיה לפני שישבו סביב שולחן האוכל, והיא לא שוכחת איך היה משכיב אותה לישון בכל לילה, מכסה אותה ומדליק את מנורת הלילה שלצד ראשה לפני שיצא מחדר הילדים. 'אז מה אם אתה גדול ממני  בשלוש שנים, אבא חסר לי בדיוק כמו שהוא חסר לך!' היא רצתה לצעוק אליו, "תעלי לחדר שלך," הוא קטע את מחשבותיה "תשני כמו בן אדם לפחות שעתיים." הוסיף.                                     

"איידן..." היא הרימה את ראשה אליו, אך לא הצליחה להוסיף מילה.

"גריי" הוא התקרב אליה, "את יודעת שאת אחותי הקטנה ואני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, נכון?" איידן אסף אותה בזרועותיו וחיבק אותה בחוזקה, "זה הכל מאהבה." אמר וחייך אליה, והיא שהכירה אותו יותר טוב מכל אדם אחר בעולם מלמלה זאת יחד איתו בשקט.

הם נכנסו לבית, נועלים אחריהם את הדלת הלבנה.

הוא כיסה את אחותו ונשק על מצחה, "לילה טוב קטנה." אמר והדליק את מנורת הלילה שלצד ראשה לפני שיצא מהחדר. "לילה טוב איידן." אמרה ועצמה את עיניה.

בעודה תוהה לאן נעלם הבחור מהאסם, הרגישה גרייס את עיניה נעצמות, השמש כבר החלה לעלות וטיפות של אור חדרו דרך חלון חדרה. מעבר לתריס הסגור יכלה לשמוע את שירתו של כחול החזה, עדינה כשירתו של זמיר, צפצפנית ומרגיעה. היא נזכרה בימים בהם היא ואביה היו צופים בכחולי החזה מטיילים בשדות, "זו ציפור ביישנית," סיפר לה אביה, "כמעט כמוך קטנה, רק שהיא אוכלת תולעים!" הוסיף והיא מצידה צחקה בקול, הוא הביט בה וחייך, "תראי היא רצה מהר, מחפשת גרגירים לגנוב לנו מהשדות…" הוסיף ונתן לה את המשקפת השחורה, בעודה מביטה דרך עדשת הזכוכית בציפור השיר רצה על הקרקע  ומנקרת, זרקה גרייס הקטנה בפתאומיות את המשקפת של אביה והחלה לרוץ אחריה, כחול החזה המבוהל עף במהירות ונעלם בין העשבים הגבוהים.

היא תמיד זכרה את דברי אביה, אודות כחולי החזה הממלאים את שדותיהם, הציפורים המפוחדות שמבלות את רוב זמנן על הקרקע במקום לפרוש כנפיים. אך כחול חזה אחד מצא את עצמו בכל בוקר על עדן חלון חדרה של גרייס, שר ומקונן, בקומה השנייה של בית החווה הגדול והלבן.

כשאחותו הקטנה נכנסה למיטתה והוא ידע שהיא ישנה בחדרה, חש איידן הקלה ומצא את עצמו מתיישב באחד משלושת כיסאות הבר שעמדו צמודים לדלפק במטבח. הוא לא יחזור לישון, ברגע שהתעורר וראה את גרייס יוצאת מפתח הבית דרך חלון חדרו, ליבו לא מצא מנוחה. כעת, ערני כתרנגול בשעות הבוקר המוקדמות, הוא שאל את עצמו מה יעשה בשעתיים שנותרו לו עד שיצטרך לצאת לבית הספר ומבלי לשים לב מצא את עצמו מניח מחבת על הגז ומוציא שלוש ביצים מהמקרר.

רעש השמן הרותח צרם כששפך את החלמון אל המחבת הרותחת, הוא הניח את קליפת הביצה בצד השיש, בעוד החלקים החיים התבשלו והפכו לצהובים יותר, ירדה אימו במדרגות. איידן הרים את מבטו אליה, הופך במקצועיות את החביתה מבלי להביט בה.