טבע האדם פשוט מדהים. איך בן אדם שלפני שבועיים לא היה חלק מהחיים שלך הופך פתאום לכל כך משמעותי, וכמה אנחנו נקשרים לאנשים האלה שבאים וקצת מצילים אותנו מעצמנו.

היא מלטפת את שיערה ובוכה, איך אפשר לבכות על מישהו שעד לפני שבועיים לא היה רלוונטי לחיים שלך. ואני חושבת, היא כל היום מטפלת, מקלחת, מרימה, מלבישה, דואגת... ועדיין לא נמאס לה, להיפך- היא נקשרת.                              

אולי בגלל זה, להיות כל היום, סביב השעון, עם אותו אדם, אולי זה מה שקושר שני אנשים מהר כל כך, ואולי זאת העובדה שהיא הדבר היחיד שיש לה פה, אולי שתיהן מחזיקות אחת את השנייה בחיים.

אז היא מלטפת את שיערה ובוכה, בוכה על אישה שעד לא מזמן בכלל לא הכירה, ואני חושבת כמה מדהים טבע האדם.

ימים שלמים הן מעבירות יחד, מבלי להבין מילה אחת של השנייה, ואיך זה הגיוני? כמה קשר יכול להיות בין שני אנשים בלי שפה? כנראה שהמון. בכל זאת היא מקשיבה לה, למרות שכבר אין כוח לדבר, היא מטפלת בה והיא דואגת לה. אז אחרי שבועיים בלי להבין אחת את השנייה היא בוכה, והיא מחזיקה אותה בחיים.                      

ואיך אחרי שבועיים אפשר לבכות על בן אדם, ואחרי חיים שלמים לא.

ואני שואלת, איך עדיין יש אנשים כאלה? טובים, תמימים, דואגים באמת. ואיך מצד שני לא.                     

האדישות, הרגישות, הקרירות, החמימות, ההתרחקות, ההיקשרות... ומה גורם לאדם להתחבר לזר בכזו מהירות? ומה גורם לאחר להציב קיר שימנע ממנו רגש כזה?