חע חע אע

הייתי בתחנה.

זו הייתה תחנה במובן הכי מופשט של המילה. מרצפות בגוון לבנבן-אפרפר, ספסל אבן מלבני ותעלה שייתכן וייתכן אף שלא הכילה מסילה. למעשה ידעתי שמדובר בתחנה על דרך השלילה בלבד. על דרך השלילה, וגם משום שהייתה לי התחושה שמשהו מתקדם לאורך התעלה במהירות. שועט.

אני ישבתי על הספסל ואת ישבת עלי ברגליים מפוסקות. הפנים שלך היו קרובות מאוד לשלי והמחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה - זהו, אני מת. המחשבה הזו מהר מאוד התחלפה במחשבה אחרת - מישהו מת. רק כשהבטתי בעינייך הגעתי למסקנה המתבקשת - את מתה. את מתה. את מתה וייתכן ששנינו מתים, אבל את מתה.

באותו הרגע את עצמת את עינייך ונישקת אותי. זו הייתה נשיקה מוזרה וארוכה מאוד, אבל לא לא נעימה. לא העזתי לעצום את עיניי. מעולם לא נישקתי מת, ולכן התקשיתי להתמסר לחוויה, אך מעל לכל ידעתי שאיני יכול לבטוח בך. שאם אעצום את עיניי גם כן אולי תנסי משהו. תעשי משהו. תפגעי בי באופן כלשהו.

כשהעצם, שלא היה בדיוק רכבת, עבר מאחורייך ואת פקחת את עינייך בשנית, ידעתי שצדקתי.