היו לי שבועיים מדהימים ומסחררים שגרמו לי להיות מאושרת ביותר. בפורים פגישה עם חברות, שבת עם המשפחה, טיול שנתי...
עכשיו יש לי קצת בחילה, הייתי חולה בימים האחרונים.
האמת, עם כל האירועים שהיו וכל השגרה שנשברה, באמת הייתי שמחה. אבל כל הזמן המחשבות שלי חזרו לאותם המאכלים שאכלתי, לש' שהסתכלה עליי בייאוש ושאלה אותי למה אני לא אוכלת (בטיול). האמת שאכלתי כרגיל, זה פשוט אף פעם לא מספיק לאנשים.
אבל אני מחייכת ועוברת הלאה, ושוב מחייכת, ולא נותנת למחשבות לקחת יותר מדי זמן מהיום יום שלי. זאת כבר לא מי שאני.
היא אמרה לי שזה סוג של צלקת שנשארת אחרי התקופה שהייתי בה, אבל קשה לי לקבל את זה. לא יכול להיות שזה מה שאחשוב כל החיים שלי, נכון?
אני רק צריכה לדעת שזה באמת יעבור, אבל הכל תלוי בי וברצון שלי להשתפר.
אז אמשיך באורח החיים הבריא ובעשיית הדברים שאני אוהבת (:
נזכרתי עכשיו בלילה בטיול השנתי, איך שכולן היו מותשות נורא מטיפוס ההרים שלקח לנו 5 שעות, ורק אני קפצצתי ורקדתי לשירי רוקנרול ושיגעתי את כולן. בחיי, לא ידעתי שאני כל כך ערנית בלילות. אולי בגלל זה אני כמעט אף פעם לא נרדמת כמו שצריך. אבל היה כיף ממש, וזאת חוויה שלא אשכח, בטוח.
הלכתי להכין לי איזה צ'איי. ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lonely Alice.