- הפיתויים שבפנים -

אז עברתי קשרים לא פשוטים וטלטלות נפשיות ששברו אותי, חצי מהמוח שלי רדום אני לא זוכרת כל כך מי אני אבל זוכרת מה אני רוצה להיות, אני כניראה אומר את זה בקול רם לפני סגירת ישראבלוג.... אני חסרת בטחון גם שהכל ילך טוב אני אחפש מה כאן לא בסדר.

מוצפת מחשבות, מוצפת געגועים וכלום לא עוזר לי, לפעמים אני רואה את הכח הטוב שבי ואת היכולות הגדולות שלי ואז ממעיטה בערכי,

דפדפתי אחורה בבלוג, מגיל ההתבגרות המוקצן עד לבגרות והבנתי ששום דבר לא השתנה חוץ מהמירמור והכעס כלפי העולם עדיין מרגישה שונה ושאף אחד לא מבין אותי, אין לי הרבה במשותף עם אף אחד ולא מעניין אותי לנהל שיחות רדודות עם אנשים, גם בקשרים שהיו לי הכל היה רדוד ולא מובן,

פעם "הכרתי" במקום מסוים מישהו או יותר נכון נדלקתי עלו והוספתי אותו בפייסבוק וזה היה בערך בגיל 17 וזה התפתח לסוג של ידידות אינטרנטית ומשום מה הוא לא סבל אותי וירד עלי כל הזמן ולא הבנתי למה, שלח גם לחבים שלי הודעות בפייסבוק שהזהרו מימני כי אני מכשפה, בהתחלה זה היה נראה מצחיק ולא הגיוני עד שאנשים באמת חסמו אותי, אבל הוא הבן אדם היחיד שהיה לי על מה לדבר איתו שעות בלי לשים לב לשעה ואף פעם לא היו נגמרים הנושאי שיחה, הוא היחיד שהיה מבין את ההומור הדפוק שלי והשגעונות שלי, היה לנו גם אותם מחשבות והוא פשוט סוג של השלים אותי במילים עד כדי כך שחשב שפרצתי לו למסנגר או שאני סוג של מכשפה, היום הוא בטח נשוי או בזוגיות כי הוא מושלם ויחיד במינו או שאני חייה באשלייה שבניתי לעצמי כי בכל זאת דיברנו כמו שנים מאחורי מסך, אין לדעת, ילדה טיפשה כרגיל.