מתחת לעור

אחרי תקופה של חוסר השראה,שהרגשתי מרוקן כי לא יכולתי לפרוק,שלא הצלחתי לכתוב וגם אם כן לא נהנתי

מזה,שלא הצלחתי לקרוא,או לצייר,או לשמוע מוסיקה,שאיבדתי צלם אמן,אני מרגיש שאני מתחיל לחזור לעצמי.

השבוע כתבתי ארבעה שירים,שזה המון לארבעה ימים,בייחוד אחרי תקופת יובש כזאת.גם התחלתי לקרוא 

את "קויידיץ' בראי הדורות" ספר קצרצר במהדורה מוגבלת שהשאלתי מאחותי.ואני חושב שהכל יהיה בסדר.

יש לי הרגשה שהכל בגלל השחמט.השנה הצטרפתי לחוג שחמט,ואני מאוד בתוך זה,מתאמן המון וחושב על

זה הרבה,אבל שמתי לב שעם ההתחזקות שלי בשחמט,כך היצירתיות שלי הלכה ודעכה. כמובן שצריך יצירתיות

לשחמט,אבל באופן אחר,שקול יותר,מחושב יותר,מדעי יותר ,וכנראה שגוף אחד לא יכול להכיל כל כך הרבה 

מדע וכל כך הרבה אמנות בו זמנית.אז ההשראה ברחה,פינתה מקום למחשבה המדויקת.

ועכשיו,זה לא שהפסקתי לשחק שחמט,אני לא יודע מה בדיוק קרה.אולי פשוט הפסקתי להתבאס מהמחסור שלה,

שיחקתי אותה קשה להשגה,ואז היא חזרה עם הזנב בין הרגליים.

בכל מקרה,הנה השירים שכתבתי:

לא נטבע

כמו שהתוף מרעיד את הרצפה

כך קולך מרעיד את ליבי

כמו שהעצים נכנעים לרוח

כך אני נכנע ליצריי איתך.

אנחנו מתפשטים

וקופצים לאוקיינוס

רוכבים על לוויתן

והיקום שוקע מתחתינו

מי יודע,אולי

קצוות חדים

קצת רחמים עצמיים.

משוגע כמו ישראל