אני יושב מכורבל על הספה, עם הלפטופ על הברכיים ועטוף בשמיכה שלי מהודו, בטלויזיה מתנגן משהו מיוטיוב על ארצות רחוקות ובעיות אמיתיות.

ואני יושב וחושב על זמנים אחרים, על נסיעה על גג של מונית בכביש הכי גבוה בעולם, חולק בקבוק ויסקי עם חברים שהכרתי בדרך. חושב על טיולים ארוכים באופניים לבדי בנופים היפים של השפלה, על הפסקות מול נופים יפים ועל מחשבות, מחשבות על זמנים אחרים. 

ואני מתגעגע. מתגעגע לתחושה של חופש.

לפני כמה זמן נשאלתי אם הייתי יודע את כל מה שאני יודע עד עכשיו - האם הייתי בוחר להוולד. כשנשאלתי לא ידעתי מה לענות. אבל היום אני יודע שכן, הייתי בוחר בזה. החיים טובים אלי בסך הכל ואני סתם מתבכיין.

נולדתי במדינה מערבית להורים אוהבים, חוויתי אהבה אמיתית ויש לי חברי אמת, ואני (חושב שאני) חכם יותר מהממוצע ואין לי דאגות כלכליות יותר מדי.

כל אחד מהדברים שכתבתי יכול לבדו לגרום לאדם לחיים טובים, וממש אין לי על מה להתלונן.

אחרי כל היום הנוראי הזה, אני מופתע מכמה קל לי עכשיו לגרום לעצמי לחייך. חברה מהעבר לימדה אותי כמה זה מרגיש טוב לחלוק, וכמה שהיא צדקה.

למדתי להעזר בחברים שלי לתמיכה, ואני חולק איתם רגשות, וזה חדש בשבילי ואני עדיין מנסה להבין את כל זה - אבל כמה שהיא צדקה.