אני מבלה את כל הזמן האחרון שלי בהמתנה לתשובה אם התקבלתי ללימודים שאני רוצה או לא, ואני מנצל את הזמן.

אני מנצל אותו לטייל בארץ

אני מנצל אותו לעשות פרויקט שרציתי להשלים כבר הרבה זמן

ואני מנצל אותו להתבוננות בתוך עצמי.

לפעמים אני פוגש אנשים שגורמים לי לחשוב, ולפעמים אני סתם נתקל בהם במקרה.

ובכל פעם שאני מכיר אדם כזה, שתופס לי את הלב ומשנה בי משהו, אני נוטה לשקוע לתוך הדברים שלו ולהשליך אותם על עצמי.

ככה זה היה לי עם ישעיהו לייבוביץ', עם פרנק הרברט, עם פטנג'לי, עם שלמה מימון, עם רבינדאת טאגור, עם רנה דקארט, עם וורן באפט, ועם יצחק בשביס זינגר.

כל אחד מהאנשים האלה שינה בי משהו, עשה לי משהו, לימד אותי על עצמי ועל העולם ועל המקום שלי בו.

חלק מהם פנו לאינטלקט שלי, חלק פנו לצד הדתי שלי, וחלק פנו לרגש שבי.

ועכשיו במקרה על מסך הטלויזיה נתקלתי בעוד אחד כזה - ומוזר לי קצת להוסיף אותו לרשימת הענקים שלמעלה, אבל הוא לימד אותי משהו אחד חשוב, חשוב מאוד - אני גדלתי בבית שבו לא כל כך מדברים על רגשות, ולא חולקים, ולא פותחים, מן משפחה כזו שתמיד שם בשבילך, תמיד אוהבת ומחבקת, אבל היא לא מקום בטוח להפתח בו, לבכות בו, לדבר בו על רגש ועל פחדים וחששות.

והוא - הוא הנהיג במשפחה שלו משהו אחר לחלוטין - פתיחות שלמה ומוחלטת, מדברים על הכל, ולשני הכיוונים - הוא חולק עם הילדים את הכל - את הפחדים, את החששות, את הסיפורים הקשים, את הטוב ואת הרע, והוא לא מתבייש מכלום.

והוא יצר סביבה בטוחה גם לילדים שלו ולאשתו לדבר על הכל, לפתוח הכל.

חנוך דאום הראה לי איך אני רוצה שהמשפחה שאני אקים תיראה. אוהבת ומכילה ופתוחה ואמיתית.

ועכשיו - עכשיו לי מסע חדש. איך אני משלב את התובנה הזו בחיים שלי?

אני כבר משלב אותה במידה מסויימת עם החברים שקרובים אלי. אבל עם המשפחה שלי זה סיפור אחר.

איך אני שובר את החומות האלה?

https://www.youtube.com/watch?v=H9E-o0WxXkQ

הנה דוגמא למה שנגע בי אצלו, צירפתי את הדקות הרלוונטיות

דקה 3:20-5:50, 7:40-10:50, 17:45-20:15