מצולקת

"תגיד... מה אם מחר אני משתינה על מקל ומגלה שאני בהריון?"

"מתמודדים."

"מה זאת אומרת מתמודדים? מה עושים?"

"עוברים דירה, קודם כל."

"לאן?"

"למקום עם חדר לתינוק."

"ואז מה?"

"מסתדרים. אני מכניס מספיק כדי להחזיק תינוק. אני מוכן."

"הוא אמר בעודו מעשן ג'וינט..."

ציפיתי שתצחק, אבל אתה מאפר ושואל, "מה זה קשור?"

"בטח שקשור. ברגע שאני נכנסת להריון מפסיקים לעשן, מיד. ואחרי הלידה בכלל אסור לעשן כל עוד אנחנו עם הילד. אז מה, 80%, 90% אחוז מהזמן, לא תוכל לעשן. אלא אם כן תצא החוצה כל הזמן, ואני אשנא אותך."

"לא נורא, נמצא דירה עם חלון."

אני לא יודעת מה פשר השיחות האלה שמטפטפות לתוך השגרה שלנו על ילדים. לא חשבתי על עצמי אף פעם כמשהו שמצדיק המשכיות. נכון, אני רוצה להאמין בכל מאודי שקשר כמו שלנו, עם הפרש הגילאים ועם חוסר הבשלות מצדי, עדיין יכול לעבוד כשיש בו כל כך הרבה אהבה. אני שוקלת את האופציות: אמנם אתה דיי מכור לגראס ולא באמת מתנהל טוב עם כסף, אבל אתה האדם הכי חכם והכי מתוק בו זמנית שהכרתי בחיי. אתה תיתן לילדים שלי את מה שלי לא היה, את מה שהיה חסר לי כל כך שחיפשתי אותו במועדונים חשוכים מלאים בפסיכופתים אלימים: אהבה אבהית אמיתית, לצד אחריות אבהית, כזו שתיתן להם גב. גם אם החברות שלי בטיולים שלהן בתאילנד יגחכו עליי ויגידו שאני מטומטמת שזרקה לעצמה את החיים, יכול להיות שזה יהיה שווה את זה. 

עברתי על כל היתרונות והחסרונות שלך כאבא בראש, וגם מולך, אבל לא דיברתי על הדבר שבאמת מפחיד אותי. אני. יצורה חסרת זהות שכמוני, מוכה וחבולה ומצולקת, עדיין חבויה אי שם בענן. אפילו אתה לא יודע עד כמה כולי עדיין מעוגנת בעבר, ובאיזה ערפל אני שרויה. איך מישהי כמוני יכולה להיות אמא? איך ילד יכול להיוולד מתוך ערפל?

האירוניה היא שניהלנו את השיחה הזאת מחובקים ומיוזעים אחרי שזיינת אותי בתחת. אל תדאגי, אני אומרת לעצמי: בין זה לבין הגלולות, יש יותר סיכוי שתתעברי מרוח הקודש.