בעולם משלי

לא אני זאת ששיחקה משחקים, לא אני זאת ששיקרתי, לא אני זאת שפגעה שיצרה אשליה וגרמה למישהו לפתח ציפיות.

לא אני זאת שמפסידה, הרי היה לי רע, לא עשית לי טוב, פגעת, שיחקת, שיקרת, ואתה לא ראוי לי מכל הבחינות, כולם ראו את זה חוץ ממני.

אז למה אני זאת שבוכה, אני זאת שסובלת אחרי שהלכת?

יש כל כך הרבה בעיות בעולם, רעב, מחלות, עוני, רצח, זוועות שמתרחשות כל יום כל רגע כל שעה וממש עכשיו. ואני חושבת שזה סוף העולם כי אתה לא אוהב אותי? 

יש משהו מרסק בלשמוע את זה, בייחוד אחרי תקופה, אחרי ביחד. אתה מבין, זה לא אמור לקרות ככה, אז אמרתי לך שאני נפגעת בקלות, ששיחקו בי בעבר שאני לא מתקרבת לאנשים. אז גרמתי לי לבטוח בך, גרמת לי להאמין במה שאתה אומר, והאמנתי לכל המילים היפות, והחודשים עברו ולאט לאט האמנתי שזה בסדר לבטוח שזה בסדר להאמין. 

"אני לא רוצה לשחק בך, אני לא רואה בך משהו רציני, אני פשוט לא מאוהב בך" 

שוב.

הרבה דברים מתבהרים פתאום, שנות העשרה מאחוריי, התחלתי עשור חדש, לא עוד נערה מתבגרת - אישה צעירה.

אולי המספר השתנה, אבל השאר נשאר כשהיה, אתם יודעים, הסיפור הרגיל, עדיין הרהורים על העולם, מה אעשה, לאן אלך, עדיין אותם צרות עם גברים. נדמה שאני עדיין לא מבינה כלום, "כשתגדלי תביני" - כן בטח...

והרבה דברים, שנדמה היה שהם שלב חולף בלבד, עדיין נשארו. אתם מבינים, אני עדיין מאמינה בחדי קרן, טוב לא באמת, אבל אני עדיין מאמינה בייעוד, בגורל, באהבה, טוב לב, דברים שבעולם שלנו, נדירים לא פחות מחדי קרן.

אז מי אני? זו השאלה שתוקעת את כולנו "ספרי לי קצת על עצמך", מי מכיר אותי יותר טוב ממני? אז למה כל כך קשה לי לספר, בת 21, רווקה, חולמנית, אידיאליסטית, בת אדם ממש כמו כולם, עוד לא יודעת מי אני, מה אני ומה אני רוצה, אבל זה כל הכיף, הבחירה בידי.