כן, שוב אני כאן בסוף שנה.

אני לא יודעת איך לאכול את העניין הזה של סוף שנה, ושנה חדשה, והחלטות, וסילבסטר...

אבל הכל מכניס אותי לחרדה אחת גדולה שמשתקת אותי.

אני צריכה לעשות החלטות לשנה החדשה, מה זה יהיה הפעם?

אני חושבת על לאכול בריא. יש לזה השפעה כלכך גדולה על החיים שלי.

בחודשים האחרונים אני עומדת מול המראה ובלי הפסקה מורידה לעצמי את הביטחון העצמי על איך שאני נראית. וזה מוריד לי את הביטחון בכל תחום אפשרי ומונע ממני להיות האני הכי טובה שאני יכולה, מה שעוד יותר מוריד לי את הביטחון העצמי...

אז לפני כמה ימים החלטתי שמאותו יום, בלי שום סיבה מיוחדת-אני אתחיל לאכול בריא. אמנע ממתוקים/משהו מתוק אחד ביום, ולאכול במידה, ולהרגיל את הגוף שלי לא להיות רעבה כל הזמן כמו שאני רגילה...

ועבר שבוע כזה, מן הסתם לא יכול להיות שינוי כלשהו שנראה לעין, ובכל זאת אני מסתכלת במראה ומתחילה להפסיק לשנוא את הגוף שלי... ההשפעה של אכילה מבוקרת על התודעה שלי היא כל כך משמעותית, ולכן אני אקח את זה כהחלטה לשנה.

החלטה נוספת שדי מחזקת את הראשונה היא לאהוב את עצמי. ולהעריך את עצמי. 

כל רגשות האשם, ההנחתות, ה"את גרועה, את לא יודעת כלום"-לשים לזה סוף. לא לוותר לעצמי מהר, לתת לעצמי צ'אנס להצליח, לא להשוות את עצמי לאף אחד, לדעת שאני לא הכי טובה אבל שאני כן טובה ואני מי שאני.

עוד החלטה לשנה החדשה היא לדעת את ההבדל בין וויתור להתפשרות.

מה הכוונה? לשים לב שאם אני הולכת בדרך שהיא לא מתאימה לי-אז יציאה ממנה זה אולי הדבר הבריא לעשות, וזה לא אומר לוותר לעצמי.

ואם אני הולכת ביותר מדי דרכים-אז לבחור את הדרכים החשובות והעיקריות, להעדיף לעשות פחות ולהצליח מאשר לעשות הרבה ולהיכשל...

וההחלטה האחרונה היא לתת לעצמי מנוחה. המחשבות שלי רצות תמיד, ולאחרונה הן נעשו הרסניות ושליליות.

השנה אני אנסה ללמוד להשקיט את הקולות הרעים, המחשבות שרצות מהרגע שאני מתעוררת עד לרגע שאני נרדמת...

לדעת לתת לעצמי שקט, ולדעת את ההבדל בין מחשבות בונות למחשבות ביקורתיות.

ולדעת לאהוב. 

פעם אחרונה שכתבתי היה בחופש הגדול לפני כיתה יא...

כרגע אני לאחר חודשיים שחלפו להם מתחילת השנה. אני מסתכלת אחורה על מה שכתבתי ועל מה שאני כותבת ואני פשוט כל הזמן משתנה... והכמה חודשים האלה של כיתה יא ביגרו אותי כלכך ואני עומדת במקום שבו לא עמדתי אף פעם.

התקופה הזו, של מתחילת יא ועד עכשיו-ללא ספק הייתה התקופה הכי קשה והזויה שהייתה לי עד כה.

אני רשגדית-והתפקיד הזה לגמרי הרבה יותר קשה ושונה ממה שדמיינתי.

הלימודים טובעניים וקשים מאי פעם. אני טובעת במתמטיקה ובפיזיקה ונאבקת על ציונים טובים ללא הועיל, וכל ציון מתחת ל80 פשוט הורג אותי מבפנים ושוחט את כל הכוחות שלי.

החברות מעולם לא היו מרוחקות יותר, ומעולם לא הרגשתי כל כך לבד כמו שהרגשתי בתקופה הזו. התרחקתי מאוד מאביב לאורך כל התקופה הזו והיא לא הייתה כשהייתי צריכה אותה הכי הרבה...

הכוחות שלי למשפחה הם אפסיים ואני מרגישה כאילו הם רק מכבידים עליי ושאין לי אנרגיות אליהם בכלל.

ותומר. מה יש לומר על תומר. אנחנו כבר שנה וחצי (ושבוע אבל מי סופר) ביחד ואני מכורה. מאוהבת. מלאת תשוקה אליו ומתגעגעת אליו תמיד. מחפשת אותו במבט ברחוב, בכיתה, במיטה.

הוא בערך הדבר היחידי שהחזיק אותי ועשה אותי מאושרת. אבל כמו שאני יודעת-גם היחסים איתו מלווים תמיד במלחמה פנימית לשמור על ה"אני" שהייתי לפני שנהיינו ביחד-אני רוצה להשאיר פירצה קטנה שבמקרה וניפרד אני לא אאבד את הכל כי תליתי את עצמי עליו במאה אחוז. חשוב לי להישמר להיות "אני" גם בלי "אני והוא".

בקיצור, התקופה הזו הייתה מלווה במלא קשיים שרובם נפשיים, קשיים שאני מייצרת עם המחשבות שלי...

בתקופה הזו כמובן קרו המון דברים טובים אבל אני לא מצליחה להיזכר בהם והם כלל לא דומיננטיים בתוכי. כל הדיכאון וכל ההשתקעות בשגרה פשוט גרמו לי להיאחז באומללות וברחמים עצמיים.

השגרה הזו פשוט דרשה ממני להתעלם מהגחמות שלי, מעייפות, מכעס ומעצבות ולהמשיך עם פוקר פייס וחיוך מאולץ על הפרצוף, ומבפנים פשוט נסדקתי לאט לאט.

התקופה הזו פשוט זכורה לי כמו ענן שחור ומגעיל שלתוכו נבלעים כל הדברים הטובים שהשגתי. 

אני חושבת שההתבגרות שלי במהלך התקופה הזו היא כמו צמיחה של שיניים או כאבי גדילה של נער-ההתבגרות מכאיבה וכופה עלייך להניח בנחלת העבר את ההרגלים המתוקים של הילדות והתמימות היחסית לאותה התקופה הקודמת...

את כל מה שעברתי יש בתיעוד מר במחברת שספגה את כל מה שנצבר מתחת למסיכות במהלך היום-משמע רוב הזכרונות מצטיירים כשליליים.

בסופו של דבר, אני רוצה להאמין שלקחתי את עצמי בידיים והנחתי מאחור את הייגון הדרמטי, הרחמים העצמיים ורגשות האשם שאני כופה על עצמי-

ואני רוצה להאמין שאני פוסעת בשביל חדש ובריא שבו אני לומדת מהן האפשרויות שלי ולפי כך אני מציבה לי מטרות ריאליסטיות שמותאמות ליכולת שלי מבחינת כישרון, זמן וכוח נפשי.

אני רוצה להאמין שאני לומדת את ההבדל הדק בין לוותר לעצמי לבין להתפשר, ושהפשטות של פעם שאיפשרה לי לקבל מאיות בכל תחום אפשרי היא כבר לא קיימת, ושלמדתי להכיר בעובדה שאני לא הכי טובה והכי מוצלחת-ושזה בסדר.

ושחשוב יותר להיות הכי טובה ביחס לעצמי מאשר הכי טובה ביחס לאחרים. 

ההבדל בין לוותר לעצמי להתפשרות הוא הקשה לי ביותר. כי אני בדרכ לא מסוגלת לקבל פשוט את האפשרות שאני לא הכי טובה ולא מיציתי את היכולות שלי. 

"אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי-הימים היחפים"

או שלא?