Gone like the wind

אחי גילה שלקחתי לו את העפרונות ציור שלו. אין צורך לציין שכעס.

לפעמים אני לא יודעת למה אני מציירת.

זה מרגיע? מספק? לא. זה עושה טוב לאחרים? לא. העולם יחרב אם לא אצייר משהו? לא. אז למה?

אני מציירת ברמה של ילדה קטנה. נכון, כולם אומרים שאני מציירת אנימה יפה, אבל יש אחרים שמציירים כל כך יפה....

אולי אם היה לי אינטרנט בבית הייתי לומדת לצייר, אבל עובדה שלא, כי את המילים האלו אני מקלידה מהבית של סבתא שלי שגרה מולי.

וגם אם היה אינטרנט צריך זמן פנוי וטריטוריה חופשית, בלי אחיות קטנות שממררות את החיים ובלי הורים שכל רגע צועקים עלי לזרוק זבל.

עצוב לי ורע לי. אני בדיכאון.

יתכן שזו אחת ההשפעות של גיל ההתבגרות, ויתכן שלא.

ואולי...אני מוצאת את עצמי חושבת איך להרשים את הילד החדש שבא לכיתה בסוף שנה שעברה, אבל אני לא יודעת אם זה עובד.

הוא מחמיא לי וזה, אבל יש לי הרגשה שהלב שלו תפוס ע"י חברה טובה שלי שלא שמה לב עליו.

מעצבן.

מה הטעם לצייר כשאת גם ככה לא נהנית מזה???

הנה עוד פוסט פורסם, עוד ציור שנשלח למגירה ועוד לב אחד נאנח ותוהה מה יביא איתו המחר החדש...

מחכה לחיזוק

    שלכם,

       שרויה בסיוט נצחי ואובדת עצות.

אני בנאדם של חורף. יום שבו יש גשם, ערפל, קור, קרה, ברד זהו יום מושלם בשבילי.

אולי בגלל שנולדתי בסוף דצמבר, אולי לא.

מאז שאני זוכת את עצמי, אהבתי את החורף. אף פעם לא קיטרתי על הגשם. שלג לא יצא לי לראות, כי אני אשקלונית.

אם תשאלו אותי, עדיף להתענות בקור על פני להתענות בחום.

גשם זה טוהר, טיפות שפוגעות בפניכם והופכות לגשם קל ומתחזק, מלווה ברוח קרירה ובריח חזק ועמוק של אדמה רטובה שווה לכוס קפה חזק על הבוקר, במובן הנעים, רק חזק פי כמה.

תמיד היה לי חלום, לצאת החוצה ולצפות בזריחה, לנשום את האוויר הצלול ולרוץ יחפה על הדשא, בגשם...

לגבי התמונה כאן למעלה, הייתי פשוט חייבת להשים אנימה כי... אנימה זה חיי!!! וחיי הציורים שלי...

"שוכבת על המיטה ומביטה בחדר השחור לבן שלי.

באוזניות הענקיות שלי אני שומעת את השיר Impossible ברמות מפוצצות אוזניים.

כל החדר מעוצב בסגנון גותי והדבר היחיד שנראה נורמלי זה הפסנתר בקצה החדר.

על שולחן הכתיבה שלי, ליד הלפטופ השחור, מונחים הציורים שלי.

מלאכים, בנות פריקיות, ורדים וגולוגולות.

אני קמה מהמיטה, ומתחילה לצייר פסנתר שחור ומסביבו צללים אפלים.

מניחה את העיפרון סוג B8 ומתקדמת אל הפסנתר.

מתיישבת על הריפוד השחור ומתחילה לנגן.

הקלידים כאילו זזים מעצמם.

מפסיקה לרגע, ובוחנת את עצמי במראה הגדולה.

שיער חום מתולתל עם פס כחול, עגיל שני, איילנר ומלא מסקרה שחורה,

מעיל עור שחור וגינס משופשף, בצירוף נעלי ברקדאנס שחורות ופנים קודרות.

פותחת את הלפטופ, וכותבת בלוג..."

אבל אלה לא החיים שלי.

אני מציירת, אבל חולקת חדר עם אחותי הקטנה והמפלצתית.

יש לי עגיל שני, אבל אני לא ממש מתאפרת.

אני לא גותית, אין לי חדר מגניב כזה וגם לא לפטופ שחור ואוזניות ענקיות.

אני לא מנגנת בפסנת, ואין לי שום פס בשיער.

אבל יום אחד, אני יודעת, בעוד שנתיים, שש שנים, אפילו עשר, אני אגשים את החלום.

גותית מן המניין אני אהיה.

תמיד נמשכתי לצד האפל שלי

.