יש לי אחות. אז מה. זו לא בעיה להוכיח שיש אחות. אבל מה קורה כשהאחיות מפטרות זו את זו מתפקיד האחות? על זה נאמר, "לך תוכיח שאין לך אחות". 

כל מה שאחותי רצתה זה להיות אמא. מאז שאני זוכרת אותה, כל שאיפות חייה זה להיות אמא. אלא שהיא לא רק בעלת שאיפות, אלא גם בעלת אהבה עצמית מוגברת, על גבול הנרקיסיסטית. 

שלושה ילדים יש לה. שלושה, שלפחות בשניים הראשונים, התערבתי עד הצואר כאשר ביקשה ממני לשאת את הבכור ברחמי,לבסוף לא. לחזור מאפריקה כדי להחזיק את ידה בעת בחילות ההריון, כאשר ביקשה ממני לשמור עליהם ללא הגבלת זמן מקום או תדירות.  השלישית נולדה כחודשיים לאחר בתי. 

והתפתחנו בנפרד אבל ליד. אלא שהנרקיסיזם התפתח גם הוא, ואיתו פוביות שהוזנו מהנרקיסיזם. זו הבת האחרונה. איך שומרים שתשאר קטנה? וכך, בעצם, הנרקיסיזם החל לחנוק את אחייניתי הצעירה. 

באופן טבעי, כשחונקים אותה, היא ניסתה להתנגד. איך מורדת בת נעורים שכל חייה עברו עליה בריצוי הצרכים הנרקיסיסטיים של אמה - פשוט להיעלם. 

וכך לפני כשנה, החלה להיעלם לנו הילדה מול העיניים. זה התחיל בבררנות במזון, המשיך בצמחונות וטבעונות, 

עבר לאלרגיה פסיכוסומטית, בכל פעם שאכלה הקיאה. המשיך בפעילות ספורטיבית מוגברת יתר על המידה, ספירת קלוריות, הקפדה על משקל של 40 ק"ג (נערה בת 14) וירידה דראסטית לא מוסברת במשקל.  

למרות שזה נראה נשמע ומתנהג כמו אנורקסיה, אחותי סירבה לקרוא לילד בשמו. הרי כל שרצתה היה להיות אמא... ואיך יתכן שבתה הצעירה, התינוקת האחרונה פגועה? מה זה אומר עליה כאם? שנה שלמה הילדה הידרדרה, אבל אחותי התבצרה בעמדתה.  

לקראת ראש השנה, הילדה הגיעה לקריסת מערכות. והופנתה למיון, אבל אחותי בבכי תמרורים, הסבירה שבתה היקרה הבטיחה לה שהיא תאכל, ואין סיבה להפנותה לבית חולים. היא הבטיחה אז היא בטח תקיים. כבר שנה שהיא מבטיחה, ומקיימת באדיקות. 

פה נצלו אזניי. ניסיתי לדבר, אבל ככל שדיברתי עם אחותי, כך היא נסגרה וערוץ הדיבור ביננו נסגר. הפכתי למפלצת הרעה.  ניסיתי לפנות לבן זוגה, וכאן קיבלתי צו הרחקה - נאסר עליי לנסות וליצור קשר איתה, עם ילדיה או עם בן זוגה. להתרחק ולהרחיק את בני משפחתי איתי. 

כשבחנתי את האפשרויות שעמדו לרשותי, לשתף פעולה עם ההכחשה של אחותי, או לנסות ולהציל את אחייניתי, הכף הוטתה חד משמעית לחיים. ניסיתי לשתף את ההורים, אבל הם העדיפו לשתף פעולה עם עצימת העיניים, ולא לעשות דבר. בלית ברירה, דיווחתי לרשויות. ברור היה לי שבכך אני שורפת כל גשר חזרה למשפחה. אני לא יודעת בודאות, אבל הבנתי שבעקבות התערבות חיצונית, הילדה אושפזה.  

מאחר שאיני חושבת שטעיתי, ומאחר שאני עקשנית עד נוקשה, ברמה של קיר בטון, אין סיכוי שאתנצל על פעולתי. להבנתי, הצלתי את הילדה בכך שדיווחתי. אחרת, לא היתה מקבלת את הטיפול הדרוש. להבנתי, התערבות הרשיויות מחייבות המשך טיפול לפי הצורך ולא לפי הגחמות של אחותי. ועל כך איני רואה צורך להתנצל. עקשנית. פרד חמור לידי. 

וכאן אני מגיעה לנקודה. מאחר שרוב חיי (שלא לומר כולם, מאחר שידענו ימי נתק רבים במהלך חיינו הצעירים והבוגרים), היתה לי משפחה שכללה הורים, חים וכולי, ומאחר שכרגע וככל שאני חשה ומבינה, איבדתי אותם, דרושה לי משפחה מאמצת. 

ופה אני מפרסמת את הנתונים שלי למשפחות מאמצות פוטנציאליות:

עקשנית, עקרונית, אמא לשני ילדים, נשואה, עם פינת חי בבית ואידיאולוגיה מכאן ועד קצה העולם. ירוקה בנשמה, אוספת חתולים וכלבים עזובים, ומוצאת להם בתים. אוספת יונים, קיפודים, עורבנים, זיקיות, שממיות וכל חיה שנדרשת לטיפול, ואם אלו נרפאות, הן משוחררות לטבע. טוטאלית, מעצבנת, מקשיבה טובה, ומאוד עייפה גם ממלחמות וגם סתם מחוסר שינה. 

שכר - עבודה התנדבותית. 

ניתן לפנות דרך הבלוג

רק פניות מתאימות תיעננה.