כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על מדיטציה. 

על מה?

מדי - טציה. 

או אולי מדיט - אציה?

או אולי מ-דיט - אציה?

בקיצור, סתם אני מחנטרשת פה, לגבי התחושות שלי על מדיטציה.

כפעילות זוגית התחלנו יחד מדיטציה טרנסצנדנטלית. אני ישובת ומדטה, רק שאני מרגישה יותר כמו אודטה. בעיניים עצומות אני חושבת על המנטרה שקיבלתי, שנשמעת כמו צלצול פעמון, מנסה לאפשר למחשבות לעבור, אבל בינתיים מגרדת באף, משפרת תנוחה, ובעיקר ממתינה שהזמן יחלוף, שהשעון יצלצל ואוכל סופסוף לחזור למטלות שלי. 

הן מביטות בי וצוחקות. את? מדיטציה? פשוט מתגלגלות מצחוק. 

אני מנסה להרגע, להשתחרר, אבל משום מה, אני מוצאת שאני צוחקת על עצמי. המחשבות אינן זורמות, הן נתקעות. עם כל צלצול פעמון, הן מתרבות ונעמדות. בו זמנית כולן. ממש מולטי מחשבות. מולטי משימות. 

בהרצאות דיברו על תחושת ערנות, שמחה וארגיה מציפה. אני חשה אחרי המדיטציה - אוף סופסוף זה נגמר, ולא פחות עייפה, חסרת אנרגיה, ולא עברי לשום ממד אחר של שקט. 

יאללה אני צריכה לזוז לשיעור שני.