טד טד מעל מסך הטלויזיה שלי

דמותו המשעשעת של מלקולם גלאדוול על זר התלתלים והעיניים הבורקות מוכרת מספרים והרצאות רבות, שבהן הוא קורא תיגר על הנחות היסוד שלנו, ומגלה את האמת המסתתרת בנתונים הגדולים. ספרו נקודת המפנה "חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים" מתאר איך מתפשטות אופנות חדשות ממש כמו מגיפות, ומלקולם גלאדוול ממשיך לחקור את הפרטים הקטנים בתחומים מגוונים ואזוטריים לעתים. בהרצאה שלפנינו הוא מתמקד בהשפעתו פורצת הדרך של ד"ר הווארד מוסקוביץ על חיינו, החוקר שפיצח את העדפות החך האמריקאי לרוטב הספגטי.

אני מודה שאף פעם לא קניתי רוטב מוכן לספגטי. בתקופת הלימודים באוניברסיטה התמחיתי כל כל בהכנתו, עד כי חששתי שלנצח יעמוד המינעד הקולינארי שלי על סלט-חביתה- פסטה ברוטב עגבניות. למזלם של בני הבית התפתחתי קצת מאז, ועדיין אבא שלי (שף בפנסיה) מתקשה למצוא אצלי במטבח את המצרכים והתבלינים הבסיסיים הדרושים לו. ככל שבגרתי והתחלתי לקחת אחריות על מה שנכנס לפה שלי ושל ילדי, הבנתי עד כמה "תעשיית המזון" היא אכן תעשייה, וכדי להיות מסוגלים לבחור את הדבר הנכון, צריך ללמוד יותר לעומק איך לקרוא את התווית. בינתיים, אפשר ללמוד ממלקולם גלאדוול איך התפתחה ההבנה של תעשיית המזון על התנהגות בני האדם, ואולי לאמץ כמה עקרונות שרלוונטיים עבור כולנו. בתיאוריו העסיסיים לוקחת אותנו ההרצאה כמו בסיפור בלשי לגילוי "רוטב הספגטי המושלם", או ליתר דיוק, למה אף אחד לא הצליח ליצור רוטב כזה:

1. "המח לא יודע מה רוצה הלשון" אנחנו לא תמיד יודעים להסביר את מה שאנחנו רוצים. איזה קפה אתם אוהבים? כששואלים אנשים, כולם עונים: חזק, עשיר, קלייה כהה. מחקרי  טעימה מראים שרק רבע מהאמריקאים אוהבים כזה קפה (הישראלים בטח הרבה יותר, נכון? אנחנו הרי מבינים בקפה...) 75% מהאמריקאים אוהבים קפה חלש וחלבי, אבל אף אחד לא יגיד את זה כששואלים אותו. אני חושבת שלא רק בטעמי הלשון אנחנו לא יודעים להגדיר מה בדיוק אנחנו רוצים, או שאולי לא מעיזים לומר את מה שבאמת חשוב לנו. את עבודת התזה שלי בתואר השני עשיתי על תופעת הבורות הפלורליסטית- המצב שבו כשהמרצה שואל "כולם הבינו עד כאן, כן?" כולם מהנהנים ומשפילים את המבט, ואף אחד לא מעז להגיד "אני לא!", כמו שהעז האינדיבידואל היחיד בסרט בראיין כוכב עליון... כשאנחנו מוכנים להעז, נפתח עולם חדש של אפשרויות, ולא רק בספגטי.
2. "על טעם וריח אין להתווכח" כמו שאמרו לנו כשהיינו ילדים. הנחת העבודה של תעשיית המזון היתה: הדרך לגרום לאנשים להיות שמחים היא לגרום להם לרצות משהו טוב יותר, אותנטי יותר, יקר יותר. מוצר יוקרתי מפלס את דרכו אל ליבנו למרות שהוא עולה פי שלושה, כי הוא גורם לנו להבין שעדיין לא הגענו אל הפסגה. השאלה הזו תמיד הטרידה אותי: האם השאיפה לגדול, לצמוח, להשיג יותר, אכן גורמת לנו להיות מאושרים יותר? או שאולי עדיף לשמוח במקום שבו אנחנו נמצאים? להודות על מה שיש? בעזרת רוטב הספגטי, הווארד מוסקוביץ הפך את הנחת ההיררכיה על פיה כשקבע- לכל אחד מאיתנו מתאים קפה, חרדל ורוטב ספגטי שונה. יש העדפות ברורות לטעמים, ומה שטוב בשבילי לאו דווקא טוב בשבילך. והלוואי שהעדפות שונות לגבי האמת היו מתקבלות באותה הקלות שבה תעשיית המזון הפנימה את העדפות הטעם השונות, והיה לנו מבחר בתי ספר כמו מבחר הרטבים לפסטה על המדף, או מגוון דרכים לאמונה מבלי לצעוק זה על זה "שלי הכי שווה"...
3. "You are all different!" השיטה המדעית, הסטטיסטית, המחפשת אחרי דרך אחת המתאימה לכולם, מתחלפת בשיטות אינדיבידואליות. המחקר הרפואי מתקדם בעזרת פיענוח הגנום ליצירת תרופות אינדיבידואליות לסרטן. אפלטון טעה. אין אמת אחת. אין דרך אחת נכונה להכין ספגטי. "כשנאמץ את השונות והמגוון האנושי, נמצא את הדרך לאושר"

להרצאת הטד

בחורה צעירה, לבושה שמלה עם הדפס דיגיטלי ומגפיים גבוהים עולה על הבמה
כדי לספר לנו שמשחקי מחשב יצילו את העולם. וידוי אישי: מעולם לא אהבתי משחקי מחשב.
מאז שהבסתי את הגיים-בוי של קינג קונג באחר צהריים של משחק בלתי פוסק (אחרי שבירת
השיא הוא התחיל להציל את הבננות בעצמו...), אני לא משחקת במשחקי מחשב ולא תמיד
מבינה למה הגברים של חיי נמשכים אליהם כל כך... בדיוק עבור אנשים כמוני נולדה
ג'יין מקגוניגל והרצאתה האנרגטית, שמסבירה לנו איך גיימרים (האוהבים לשחק) ומשחקי
המחשב יכולים להציל את העולם. לא פחות.

אז איך זה שהבן הבכור שלי מעדיף לבלות את הזמן מול משחק המחשב ולא מול
האתגר המרתק שמציבים לו שיעורי הבית? איך זה שבעלי היקר מוכן להקריב שעות שינה
יקרות? מה יש במשחקי המחשב שגורם לנו להאמין שאנחנו מסוגלים לפתור את בעיות
הגלקסיה כולה, ולכן מוכנים להשקיע שעות ארוכות של מאמץ מרוכז? אל תגידו לי שהם לא
עובדים קשה: המאמץ המחשבתי הנדרש במשחקי רשת מורכבים הוא לא פחות (אם לא יותר)
מהנדרש ביום עבודה במשרד, וכמוהו גם המתח, האחריות, ההזדהות עם המטרה, המחויבות,
המוכנות לתרום ולשתף פעולה עם שחקנים אחרים, להתמיד בפתרון בעיה עד שפותרים אותה
ולקום ולהתחיל מחדש אחרי כישלון- כל האיכויות שאני ממליצה למנהלים לטפח בקרב
העובדים הכי טובים שלהם. למה הרבה יותר קל לבטא את זה במשחק מאשר בחיים האמיתיים? במחקר
הדוקטורט שלה על world of war craft (אחד ממשחקי הרשת הותיקים
והמפורסמים ביותר, אם יש עוד מישהו מלבד אמא שלי שלא שמע עליו. הכל בסדר אמא, הנכד
שלך לא מכור למשחק. עדיין.) מקגוניגל זיהתה כמה מאפיינים שעושים את ההבדל:

• ברגע שאתה נכנס לעולם המשחק, אתה פוגש המון אנשים שמתגייסים לעזור לך, מנדבים מידע
  ומשאבים, וסומכים עליך במשימות הרות גורל. האם ככה נראה היום הראשון שלך בעולם העבודה?


• המשימות שאנחנו מקבלים תמיד מותאמות לרמה שלנו במשחק, כך שאנחנו יכולים להצליח, ועם זאת הן
  תמיד מאתגרות, ואנחנו נדרשים להתאמץ.


• אין אבטלה במשחק, תמיד יש משהו חשוב ומשמעותי שאתה יכול לעשות.


• אתה זוכה להמון משוב חיובי, כל דבר שאתה עושה מזכה אותך בכוח, עלייה בדרגה וכד'. איפה בעולם
  האמיתי תקבל כל כך הרבה משוב חיובי שמשפיע ישירות על הזהות שלך?


• הידיעה שתמיד אפשר להתחיל מחדש- "אין יאוש בעולם (הוירטואלי) כלל"


• הרגש העילאית של ניצחון והישג בתוך קונטקסט של סיפור משמעותי, כזה שגורם לניצוץ בעיניים,
  מחזקת את תפיסת המסוגלות העצמית שלנו, וכפי שאמר פורד "תאמין שאתה יכול ותאמין
  שאתה לא יכול- בכל מקרה אתה צודק"

אז איך אפשר למנף את תפיסת ה"כל יכול" מהמשחק לטובת הבעיות
האמיתיות במציאות? במה גיימרים באמת טובים? מקגוניגל מזהה ארבעה תחומים שהילדים
שלנו, אלה שעד גיל 21 ישבו מול המחשב כ-10,000 שעות, יהפכו להיות מומחים בהם:

ג'יין מקגוניגל יוצרת משחקי רשת שמאפשרים לאנשים להציע פתרונות מעשיים לבעיות העולם האמיתי, במקום לנצח אויבים מכוכב אחר. ב-2007 הושק "עולם ללא דלק": איך יראו החיים שלנו כשייגמר הדלק? השחקנים חברו יחד ליצירת פתרונות למצבי יום יום בהעדר דלק, רעיונות שיכולים לשמש קובעי מדיניות ומחנכים כבר היום:
אילו שינויים אנחנו מוכנים לעשות היום כדי שלא נחיה את המשחק הזה כמציאות של מחר?
משחקים אחרים שיצרה מעודדים אנשים לחסוך בנייר, להפוך ליזמים חברתיים, ולשפר יכולות פיזיות, מנטליות רגשיות וחברתיות במשחק SuperBetter. ג'יין מקגוניגל משנה את העתיד, ואני שיניתי את הגישה. התחלתי לשחק SuperBetter. ילדים, מתי תורי על המחשב??

http://www.ted.com/talks/jane_mcgonigal_gaming_can_make_a_better_world