כמו תמיד חוזר לישראבלוג, אדם קצת אחר שכותב תחת שם אחר, אולי מתאים יותר. 

למען האמת אני לא לגמרי בטוח למה חזרתי, המילים כבר לא מחכות לפרוץ החוצה כמו שהיו פעם כשהפכתי מכותב אנונימי עם 10 קוראים לבלוגר חצי-מפורסם ששנא את תשומת הלב באותה מידה שאהב אותה. המוזה גם מבקרת אותי לעתים רחוקות הרבה יותר מהתקופה בה כתבתי אירוטיקה.

אבל הרצון לכתוב עוד שם, גם אם רק לפעמים, והבלוג תמיד היה הקורא האוהד ביותר, גם אם לא האנשים שקראו בו... אז הנה.

אני לא חושב שאי פעם מצאתי את המקום שלי, הדברים תמיד הרגישו זרים, רחוקים ממני. האנשים סביבי התחבבו עלי בהחלט, אבל מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שזה פשוט לא זה, ושבא לי פשוט לפרק את הכל ולהתנתק מכולם.

העבודה תמיד הייתה מקום בלתי נסבל, ולמרות שמעולם לא ציפיתי לעבוד במשהו שיספק אותי באמת - קיוויתי למשהו דומה, אפילו רק בערך. אפילו כשהתחלתי לעבוד עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי (מה שאני עוד עושה), ומהסביבה קיבלתי רק תגובות בנוסח "כמה נפלא" ו"כמה מספק זה בטח", לא הרגשתי את זה, את הסיפוק שציפו ממני וציפיתי מעצמי להרגיש.

ובעוד האנשים סביבי מוצאים מטרות בהן הם עוסקים בקנאות כמעט דתית, נראה שהכל חולף לידי וגורר ממני התעניינות שטחית בלבד.

כמה הייתי רוצה ללמוד בלהט אמיתי ולספר לכולם כמה נפלאה הייתה ההרצאה האחרונה ואיך הצטיינתי הסמסטר, כמה הייתי רוצה להיות טבעוני ולעמוד בשמש כל היום בעוד אחת מההפגנות ההן באמונה ובידיעה שזה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות עם הזמן שלי, וכמה הייתי רוצה להיכנס למערכת יחסים ולהתאהב עד מעל הראש, לשכוח כל דבר אחר חוץ ממנה, אבל כמה זה רחוק ממני.

מאז שהיא עזבה אף אחת לא הצליחה לתפוס את מקומה, ולא דווקא בצורה רומנטית. סתם מישהי שתהיה בחיי, ושתהיה קצת יותר מנסבלת לפרקים.

וזו לא היא שאליה אני מתגעגע, עבר כל-כך הרבה זמן שאת השם שלה אני בקושי זוכר, אני מתגעגע למה שהיא הייתה.

זה הרגיש כל-כך טבעי, לקום בבוקר כשהיא לידי, ואחרי סשנים של סקס כוחני ומספק להצמיד אותה אלי אפילו מבלי לשים לב ולהירדם מחובקים.

זה לא היה ככה בהתחלה, זה היה מאולץ וחונק ומעייף בהתחלה בדיוק כמו שזה עכשיו, אבל בניגוד לפעם, היום אין בי את הסבלנות ואת כוח הרצון לעבור את החלק הראשון עם כל ההתמודדות הכרוכה בו.

וניסיתי, באמת שניסיתי, אני חושב שפעם אחת זה אפילו היה קרוב באמת, אבל זה אף פעם לא הסתדר.

אני מניח שאני בעיקר מנסה למצוא טעם, את הדבר הזה שגורם לכולם לתקתק.

ולמרות שהייתי שמח למישהי לחיות איתה, אני חושב שאני קודם כל צריך למצוא את הדרך לחיות עם עצמי.