חברתו של הנופל במלחמה.

"איך זה קרה ... רק רצינו את השלום בחזרה ,

.

.

לא חזרת אבל הבטחת , ואתה תמיד מקיים

מה קרה כאן, מה השתבש..

אין מי שיחזק

מלבנון שלחת גלויה אני אוהב אותך יקירה

אבל אני לא חוזר , אני לא חוזר בחזרה .

.

.

כולם מעל הקבר , ואמא שלך נושאת תפילה ,היא מחבקת את האבן רוצה להרגיש קרובה ,,

יום זיכרון שני בלעדיך . יום זיכרון מלא כולו בך .

זה לא סתם עוד יום זיכרון , לא סתם עוד בכי ומעבר חלק ליום העצמאות

זה יום שבו זוכרים , מזכירים , מנציחים אותך .

כילדה אף פעם לא אהבתי את היום הזה , לא הייתי מפסיקה לבכות ,

הייתי אומרת לאמא שיום הזיכרון הוא לא בשבילנו , הוא בשביל מבוגרים .

והנה , גדלתי , התבגרתי , והיום הזיכרון הזה ... היום זיכרון הזה הוא בשבילי .

אין לי מילים . כל מה שיש לי להגיד כבר צעקתי בלב מעל הקבר שלך 

נישקתי אותך היום בלי סוף , את הקבר את התמונה , את ההורים .

הגעגוע.

זהו .

זה הדבר היחיד שנשאר אחרי היום הזה ואחרי כל המילים שנאמרו

כולם שבורים , כולם בוכים כולם מתרסקים כל בוקר מחדש , והבוקר הזה במיוחד 

אני מרוסקת כבר שנה ו10 חודשים.

אני לא אני.

אני לא איתך 

אני כלום ושום דבר .

אני רק אני , אחרי המלחמה .