חברתו של הנופל במלחמה.

והנה עברו יומיים  , עבר הכאב, עברו הדמעות 

וכל עם ישראל ממשיך בחייו הפרטיים .

רק אני לא .

אני נשארתי ילדה בת 18 שאיבדה את היקר לה

 מכל . את האהוב שלה .

התמונות רצות לי בראש , הדמעות זולגות על הלחיים 

החיוך לא מופיע באופק.

אני מסתכלת במראה ותוהה

מה היה קורה , אם לא היה קורה ?

מה היה קורה אם הפרח הכי יפה בגינה

והמלאך הכי יפה בגן העדן 

לא היה נקטף ?

עכשיו אני בת 20 , מבינה קצת יותר , יודעת קצת יותר.

אבל עדיין לא יכולה לקלוט את מה שקרה .

עברו כמעט שנתיים .

איך השארת אותי לבד ?

בלי מכתב 

בלי חיבוק אחרון

בלי נשיקה .....

בלי אני אוהב אותך. 

אני אפילו כועסת . כועסת שלא חשבת עליי

כועסת שהכרחת אותי להתמודד עם המצב הזה 

היה לי ברור שתקריב את חייך למען המדינה 

אבל לא ידעתי שבעקבות ההחלטה שלך

אני אצטרך להקריב את חיי .

אני אוהבת אותך . אני תמיד אוהב אותך . ותמיד אזכור אותך , תמיד אזכור אותנו .