חברתו של הנופל במלחמה.

והנה עברו יומיים  , עבר הכאב, עברו הדמעות 

וכל עם ישראל ממשיך בחייו הפרטיים .

רק אני לא .

אני נשארתי ילדה בת 18 שאיבדה את היקר לה

 מכל . את האהוב שלה .

התמונות רצות לי בראש , הדמעות זולגות על הלחיים 

החיוך לא מופיע באופק.

אני מסתכלת במראה ותוהה

מה היה קורה , אם לא היה קורה ?

מה היה קורה אם הפרח הכי יפה בגינה

והמלאך הכי יפה בגן העדן 

לא היה נקטף ?

עכשיו אני בת 20 , מבינה קצת יותר , יודעת קצת יותר.

אבל עדיין לא יכולה לקלוט את מה שקרה .

עברו כמעט שנתיים .

איך השארת אותי לבד ?

בלי מכתב 

בלי חיבוק אחרון

בלי נשיקה .....

בלי אני אוהב אותך. 

אני אפילו כועסת . כועסת שלא חשבת עליי

כועסת שהכרחת אותי להתמודד עם המצב הזה 

היה לי ברור שתקריב את חייך למען המדינה 

אבל לא ידעתי שבעקבות ההחלטה שלך

אני אצטרך להקריב את חיי .

אני אוהבת אותך . אני תמיד אוהב אותך . ותמיד אזכור אותך , תמיד אזכור אותנו .

"איך זה קרה ... רק רצינו את השלום בחזרה ,

.

.

לא חזרת אבל הבטחת , ואתה תמיד מקיים

מה קרה כאן, מה השתבש..

אין מי שיחזק

מלבנון שלחת גלויה אני אוהב אותך יקירה

אבל אני לא חוזר , אני לא חוזר בחזרה .

.

.

כולם מעל הקבר , ואמא שלך נושאת תפילה ,היא מחבקת את האבן רוצה להרגיש קרובה ,,

יום זיכרון שני בלעדיך . יום זיכרון מלא כולו בך .

זה לא סתם עוד יום זיכרון , לא סתם עוד בכי ומעבר חלק ליום העצמאות

זה יום שבו זוכרים , מזכירים , מנציחים אותך .

כילדה אף פעם לא אהבתי את היום הזה , לא הייתי מפסיקה לבכות ,

הייתי אומרת לאמא שיום הזיכרון הוא לא בשבילנו , הוא בשביל מבוגרים .

והנה , גדלתי , התבגרתי , והיום הזיכרון הזה ... היום זיכרון הזה הוא בשבילי .

אין לי מילים . כל מה שיש לי להגיד כבר צעקתי בלב מעל הקבר שלך 

נישקתי אותך היום בלי סוף , את הקבר את התמונה , את ההורים .

הגעגוע.

זהו .

זה הדבר היחיד שנשאר אחרי היום הזה ואחרי כל המילים שנאמרו

כולם שבורים , כולם בוכים כולם מתרסקים כל בוקר מחדש , והבוקר הזה במיוחד 

אני מרוסקת כבר שנה ו10 חודשים.

אני לא אני.

אני לא איתך 

אני כלום ושום דבר .

אני רק אני , אחרי המלחמה .