אנחנו נשב לארוחה יפה

מ' היקרה,

היום התעוררתי עם כאבי תופת בגב, כל כמה בקרים זה נכנס בי חזק.

תראי מה זה, אני לבדי הרמתי טלפון לביטוח לאומי ושאלתי לגבי שיקום. נכון שאת גאה בי?

יום ראשון הוחלט! אני זזה לכפר סבא להבין מה נסגר ולבחור לי קורס מעניין.

מה רק, שאני לא יודעת מה מעניין אותי, ושאני מתרגשת ומפחדת. כאילו, זה אומר שאני מוכרחה להתחייב אליי.

איך אני יכולה להתחייב אליי? אני לא יכולה להתחייב לשום דבר.

לא לאהבה, למשחק שהתחלתי לפני חודש, לשיר שי' שלח לי ולא ללילה טוב של מ', ממש בזמן שאני מתכסה ועוצמת עיניים.

אני מפחדת משיקום. זה אומר לקום, ללכת, לפעול, להיות. 

ברור לך שאני מתנגדת לכל העבדות הזו שמאכילים כאן את בני האנוש. למי אכפת מהמצב הכלכלי ומשוק העבודה בארץ ישראל ובעולם בכלל.

לא מוצאת שום עונג בלהיות עבד של החיים ושל "בוסים" למיניהם שיגנבו לעובדות רבע מהמשכורת כל חודש ושאחת כמוני, לא תמצא בתוכה

כוחות נפשיים מכדי להתמודד עם הדושבאג.

אי אפשר כבר תשע עשרה שנה לזרוק לי את אותו המשפט - "זה חלק מהחיים.". וואלה, זה חלק מהחיים, מי קבע מה?

מי קבע שכל בוקר אקום לאותה עבודה משעממת, אראה את אותם פרצופים משעממים ואשרת לקוחות משעממים?

אני בזה לעסק הזה, כמו שאני בזה למערכת הצבאית והחינוכית.

אני באמת מאמינה שנולדתי בכפייה. שום בחירה, שום רצון. לא שאני רוצה למות, אבל לא שאני רוצה לחיות.

אבל היום ארצה לחסל את הגוף והמחשבה שלי ע"י אלכוהול. 

או סתם לשבת על חביות של ארדינגר בבר לסביות ושמישהי תתחיל איתי.

רצוי שתאהב בירות, יש לי תקציב רק לבירות. 

אל תשאלי למה אני שמחה כרגע, לא בטוחה שאוכל לענות על כך.

אוהבת המון,

ל'.