שבוע קשה היה. המון אימונים בעיקר, ולימודים לקראת התדרוכים.
אז היום שישי, בשעה טובה.
עליתי על הרכבת, ללא הבעה כלשהי על הפנים.
נוסעים, הרכבת ריקה יחסית, מה שאפשר לי להתמקד בספר.
ואז לוד. ירדתי בתחנה, לא היה לי חשק לחכות עד שאגיע להגנה כדי להחליף רכבת.
אחרי משהו כמו שעה, הגעתי ליעד.
ואז ראיתי שהאוטובוס שלי הוא בעוד 2 דק' בדיוק.
בעוד שהאוטובוס הבא הוא בעוד 4 שעות.
רצתי כמו משוגעת לכיוון היציאה מהתחנה,
לא היה לי זמן לחפש את כרטיס הרכבת ע"מ לצאת,
אז פשוט דילגתי יחד עם הקיטבג מעל השערים.
המשכתי לרוץ, ובזווית העין כבר קלטתי את האוטובוס
(כוסעמק!!!!!!!!!!!
). אבל אין סיכוי שהייתי מחכה 4 שעות כמו טמבלית לאוטובוס הבא.
והספקתי לאוטובוס.
לעזה.
אז כן, אני סוגרת שבת בגבול הרצועה, כי צריך חובשים, והם בחוסר סד"כ מטורף.
מה גם? שאני הולכת להשתתף בטקס של החלפת הקרפ"ר (קצין רפואה ראשי),
בטענה שצריך אנשים באמת רציניים לטקס. (NOT)
____
אוקיי. שישה אנשים שונים חיפשו משהו במנוע החיפוש של ישראבלוג, והגיע אליי.
חמישה מהם חיפשו "חרמנית", והנותר חיפש "שן בינה"......
אזרבייג'נית (חרמנית כביכול, עם שן בינה אחת פחות.)
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
