לפעמים, רדוקטו היה ממש גאה באמא שלו. בכל זאת, משפחת קל הייתה משפחה בעלת צורת חשיבה מעט מודרנית, דבר שהשפיע לרעה על חיי החברה של רדוקטו קל. למזלו, אורה, אמא של רדוקטו, תמיד הייתה יודעת מה לעשות. בכוחות משותפים, הוא ואמו נעזרו לחכמתם הרבה ויחד הגיעו למעמד חברתי גובה, עד כדגי כך שאפילו המלך נפתוזי והלמכה סטופפיי התייחסו אליהם ביראת כבוד. רדוקטו מונה לכהן (למרות שהוא לא ממש הבין מה זה אומר, וגם נפתוזי לא, אבל הוא ראה את המילה הזאת באיזה ספר) ואילו אורה קל לא התמנתה לכלום. כנראה שעם יכולת כמו שלה, קשה להגדיר את מה שהיא מסוגלת לעשות. היא תמיד הייתה סתם אורה קל, ולפעמים קראו לה פשוט אוראקל. כנראה שלאחר פרישתה, הבא בתפקיד יקרא גם הוא אוראקל למרות הכל.
לרדוקטו לא היו אחים, ואמא שלו סרבה לדבר על אביו. לא פעם רדוקטו ניסה לחקור אודות אביו, אך כל נסיונותיו עלו בתוהו. נראה כאילו מדובר בעקיצה קטנה שהשאיר לו הגורל, בכל פעם שרדוקטו חושב שהוא מוצא איזה קצה חוט שיעזור למצוא את האב האובד, זה מתגלה כדבר חסר חשיבות. רדוקטו, וכנראה שגם אף אחד אחר מלבד אורה, לא יודע דבר על אבא שלו. כנראה שבגלל זה רדוקטו פיתח הרגל מעצבן של לפרק דברים כל הזמן, וזה גם מה שעשה בחממות המלכותיות.
וכמובן שלרדוקטו היתה מתיחות עם אמא שלו, אבל בכל פעם שדיבר עם מישהו אחר הוא תמיד התגאה בכך שהוא הבן של האוראקל. ולעיתים קרובות הוא היה מאושר על כך שזכה בכזאת אמא, כמו מתי שחזר מהמגדל בו היא גרה, אחרי שסיכמו שתבוא למחרת למשפטו של גאיוס. רדוקטו החליט לספר על כך לגאיוס ואולי לנסות לרומם את רוחו, אבל גאיוס לא היה בתא המעצר. התא היה ריק, דלתו פתוחה לרווחה, והמנעול רתח מחום.
"גאיוס?" רדוקטו צעק לחלל החדר.
אין תשובה.
"נו, טוב, כנראה שנצטרך לחפש אותך..." הוא מלמל ושרק שריקה דקה. מיד הגיע אליו בריצה אציו, כלב הגישוש המלכותי.
"מצא את גאיוס, אציו!" פקד עליו רדוקטו. אציו החל לרוץ ורדוקטו אחריו.
למזלו של רדוקטו, גאיוס לא היה רחוק. הוא הלך בשקט בגינה המלכותית, וכששמע את אציו ורדוקטו הוא מיהר להתחבא מאחורי שיח.
רדוקטו סימן לאציו לעצור, ואמר: "גאיוס, מה אתה עושה מחוץ לתא המעצר באמצע הלילה?"
גאיוס יצא מהשיח שבו התחבא והלך לרדוקטו, רועד מפחד ומקור.
"זה... אני פשוט..." הוא החל לומר.
"איזה שם אמרת הפעם?" רדוקטו שאל.
"אמרתי אלוהומורה ואז התא פשוט נפתח!"
רדוקטו צחק.
"לך לישון, אציו," הוא אמר והכלב הלך.
"איזה מן שם זה לכלב?" גאיוס צחק, "אציו? כלב?" והכלב עף לתוך ידיו של גאיוס.
רדוקטו פער עיניו בהפתעה. "שחרר את אציו," הוא אמר לגאיוס. גאיוס שחרר את אציו במבוכה.
רדוקטו הוריד את אחת מטבעותיו שהייתה לו על האצבע והשליך אותה לצד. הוא הסתכל על גאיוס, שהבין את הסימן ואמר: "אציו טבעת!". כמובן שהטבעת עפה לידו של גאיוס המופתע.
גאיוס ורדוקטו החליפו מבטים מבוהלים.
"אל תגלה לאיש!" אמר רדוקטו, אחז בידו של גאיוס והוביל אותו בריצה לתא המעצר.
אחרי שרדוקטו סיפר לגאיוס על השיחה עם אורה, גאיוס היה הרבה יותר רגוע.
"הכל ילך מצוין מחר, אתה תראה," רדוקטו אמר לגאיוס.
"כן.. אני מקווה," גאיוס בלע פיהוק.
רדוקטו חייך.
"ללך לישון, גאיוס," הוא אמר, "יש לך משפט מחר."
גאוס חייך חיוך מאולץ.
"לילה טוב," הוא אמר והושיט לרדוקטו את הטבעת.
"בהצלחה," רדוקטו אמר ולקח את הטבעת מגאיוס, ויצא משם לא לפני שבדק שתא המעצר נעול.
השבוע הראשון בהוגוורטס עבר ממש לאט. מסתבר שהלגה הפלפאף, למרות שהיא נראית כל כך עדינה, יודעת הרבה על צמחי פלא ועוסת הרבה בעבודת אדמה. למדתי גם להכיר את רוונה רייבנקלו יותר טוב כשהיא לימדה אותנו להעיף חפצים באוויר. ובשיעור שינוי צורה, גודריק גריפינדור השתנה לנגד עינינו לאריה אמיתי!
בשיעורי נבואות עתיקות לא התעסקנו עוד בנבואה על הגורל. למדנו על דברים משעממים יותר, כמו נבואות פיניקיות וכנעניות. עכשיו אנחנו קוראים לביאל "בעל זבוב" בגלל שביאל נשמע כמו בעל והוא תמיד מוקף בזבובים, ולמרבה ההפתעה מי שנעמדה לצידו היא דווקא ג'יין וויט.
בשיעורי התגוננות מפני כוחות האופל (המכ"ה בראשי תיבות (וגם השיעורים של פרופסור טאורוס היו ממש מכה)) למדנו שיש כאלה שיודעים איך לנהל את העולם והם צריכים לשלוט, ושאנחנו צריכים להצטרף למסדר נפתוזי. סיפרנו על כך לפרופסור סלית'רין אבל הוא דווקא אמר שמעולם לא שמע על מסדר נפתוזי והיה שמח לשמוע עוד. השיעורים שלו היו מעניינים, כי מלבד השיקויים הוא היה מקשיב לבעיות שלנו, מבר, מסייע ומדהים אותנו כל פעם מחדש, כמו הפעם ההיא שהוא דיבר עם נחשים.
ובכל הזמן הזה טום ומלודי הופיעו ונעלמו לסירוגין.
גאיוס שכב על גבו ער במיטתו בתא המעצר. הוא ניסה להירדם, אבל כבר שעות שהוא לא מצליח.
כל צעדים הבהיל אותו. הוא הזדקף במיטתו וראה את סיציליה מתקרבת אליו.
"מה את עושה פה?!" הוא הזדעק.
"תירגע, לא באתי לכעוס." היא אמרה בשלווה.
גאיוס ירד ממיטתו והתקרב לדלת הסורגים של תא המעצר.
סיציליה הביטה בו.
"אתה יכול לברוח אם אתה רוצה, נכון?" היא שאלה בחולמניות.
גאיוס לא ענה.
"אתה יכול, אני יודעת." היא קבעה והתיישבה על הרצפה. גאיוס התיישב גם הוא. הם ישבו זה מול זו, קרובים כל כך, ורק הסורגים מפרידים ביניהם.
"רק שתדע שאני בטוחה שלא התכוונת להרוג את אבא שלי," היא אמרה.
"אממ... תודה..." הוא אמר והשפיל את מבטו. הוא הרגיש שלא בנוח לשהות בחברתה.
"אל תדאג, אתה תצא זכאי והמלך והמלכה יאכלו ת'לב," היא אמרה.
"בסדר..." הוא אמר, למרות שלא הבין מה זה אומר יאכלו ת'לב.
"אני מצטער..." הוא אמר.
"אין על מה," היא אמרה בחיוך.
גאיוס הביט בסיציליה. הוא ראה אותה באור שונה לגמרי עכשיו (והעובדה שזה היה לילה לא קשורה), היא נראתה לו כל כך... מיוחדת פתאום.
"דווקא יש על מה," גאיוס אמר, "על זה שהרסתי לכם את הבית, על זה שבלבלתי את כולכם פה מבחינה נפשית, על זה שהרגתי את אבא שלך... ועל זה שהרסתי לכולם פה את החיים..."
סיציליה גיכחה. "וכמה דברים מתוכם תיכננת שיקרו?"
"האמת שלא התכוונתי לשום דבר מהם... אני אפילו לא יודע איך זה קרה..."
"אולי חוץ מזה שבלבלת את כולם מבחינה נפשית," היא הרצינה.
גאיוס נבהל.
סיציליה פרצה בצחוק מתגלגל. "תירגע, פחדן אחד. חצי מזה היה באשמתי, אני רציתי לנסות לעזור לך לפתור את הבלבול הנפשי שלך שהיה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול מהבלבול הנפשי של כל אחד אחר פה!" היא אמרה בנשימה אחת.
גאיוס נשם לרווחה. הוא קלט שלפעמים הוא לא הבין אותה בכלל, ואז הוא קלט שהוא תמיד לא מבין אותה. היא הייתה מוזרה, ועם זאת (ואולי בזכות זאת) כל כך מעניינת.
"כמה פעמים אמרתי את המילה הרבה מקודם?" היא שאלה בסקרנות.
"הרבה פעמים," הוא אמר והוא וסיציליה צחקו יחד צחוק מתגלגל מכל הלב.
"אמרתי חמש פעמים," היא אמרה פתאום, "ולאבא שלי היו חמש נשים!"
"הו.." גאיוס מצא את עצמו חסר מילים.
"תגיד, מה הקטע של המצנפת הזאת?" היא שאלה פתאום.
"לא יודע..." גאיוס ענה. הוא הופתע לראות איך היא עוברת נושאים בכזאת קלות. האם היא תסכים גם לעבור דברים אחרים בקלות כזאת?
"ומי זה הארי פוטר שנזכרת בו?" היא שאלה.
"את שואלת שאלות קשות," הוא ענה.
סיציליה לקחה את המצנפת מראשו של גאיוס.
"לא! לא! לא!" הוא צעק, אבל ברגע שהמצנפת הונחה על ראשה של סיציליה היא התמוטטה על הרצפה.
"לא! סיציליה!!!" גאיוס צעק.
"לא... זה לא קורה.. לא שוב..." הוא מלמל. הוא קם והחל להסתובב בתא המעצר, לחוץ כל כך. מחשבות רבות התערבלו במוחו, ותחזיות שחורות עלו בדמיונו.
לפתע גאיוס נעצר במקומו.
יש לי כוח, הוא חשב, כוח מיוחד שאין לאף אחד אחר. אולי זה אפילו קשרו לשרביט הגורל! וזה כוח כל כך גדול שאני יכול להשתמש בו!
חיוך עלה על פניו של גאיוס, אבל הוא נמחק במהירות.
אבל הכוח עובד רק בעזרת לחשים, כמו שרביט! ואיזה לחש כבר יוכל לעשור לי?! הוא חשב, מה אני יכול לעשות? נו... גאיוס... תחשוב כבר! איך תציל את סיציליה?!
ואז חיוך קטן עלה על פניו. כל הלחשים הם שמות של אנשים! אנשים שאני מכיר! שפגשתי! שקשורים אליי! בואו נראה... יש את אחת מנשותיו של אימפריו, את אובליוויאטה, נראה היה שהיא אשתו הטריה כי היא ממש אהבה אותו... אבל היא לא רצתה שאימפריו ישע על המפגש, או על איך שהיא דיברה איתי.... היא רצתה שלא אספר על כך... היא רצתה שהזיכרון שלי יימחק! לכן כשאני מציין את שמה אני מוחק את זיכרונותיהם של אנשים!
מי עוד... בואו נראה... יש את רדוקטו שאוהב לפרק דברים... הוא רצה שאפרש את העץ ההוא בחממה, לכן כשאני אומר רדוקטו דברים מתפרקים! והשופ אלוהומורה, הוא ידוע כשופט הוגן שתמיד אומר שהוא רוצה לפתוח את הדלת לאמת... לפתוח את הדלת! כך דלת התא נפתחה! ואציו, הכלב שתמיד מוצא דברים... כך גם כשאני אומר, אציו! ומה עם אבדה קדברה? הוא נעצר לפתע, אם היא באמת הייתה נאבדת ולא רק הולכת לספריה אימפריו היה הורג אותי... בכלל, הוא רצה לשלוט בי... הוא רצה לשלוט בי! אימפריו זה שליטה! הוא חייך והתאפק שלא לצעוק בהתרגשות, רגע.. אז מה זה אומר על סטופפיי? היא רצתה... לשתק אותי?
גאיוס הבין באותו הרגע. סטופפיי התחברה אליו כל כך, והיא והמלך לא ניסו לעזור לגאיוס. הם ניסו להבין את מקור הכוח שלו. הם ניסו להבין איך הוא יכול לעשות את כל הדברים האלה, ואיך אפשר לגזול את הכוח שלו ולשתק אותו.
אבל זה לא אפשרי, כי לפי מה שגאיוס קלט באותו הרגע הוא השרביט. וכל מה שהמלך והמלכה רוצים זה לשלוט בו.
כשנפגשתי עם טום ומלודי בפעם האחרונה זה היה כחודש לאחר היום הראשון בהוגוורטס. להפתעתי, הם אלה שפתחו איתי בשיחה ולא אני איתם.
בבוקר מצאתי על המיטה שלי פתק שהיה רשום עליו: "זה פתק שרק אתה יכול לראות. אם אתה רוצה לדעת מי אנחנו תפגוש אותנו בזמן ארוחת הערב בבניין האסטרונומיה, טום ומלודי."
כל היום חשבתי על הפתק ההוא, וכשבסופו של דבר הגיעה השעה רצתי לבניין האסטרונומיה, שם הם חיכו לי.
"גאיוס," מלודי אמרה בהתרגשות, "אנחנו לא בניו של איגנוטוס פברל."
"איגנוטוס ברגעים אלו ממש שולח למנהלי הוגוורטס מכתב, ובו הוא מספר על אשתו הנפלא שהכיר, מי שתהיה אם בנו היחיד," טום אמר.
"מי אתם?" שאלתי.
טום גיחך.
"לא באמת קוראים לך קאת'ברט בינס," טום אמר, "אתה הגעת מהעתיד כדי-"
"להציל את הפוטרים מעלייתו של הבוס. אסור שהבוס ידע שחזרתי לעבר. קיעקעתי כתובת זו על עצמי כדי שלא אשכח מי אני ולשם מה נשלחתי לעבר. במידה ואני בחברתם של גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף זה אומר שהגעתי למקום הנכון, אני חייב להזהיר אותם, כך למדתי וחקרתי לבד. אם אני נראה כמו הגיל המקועקע עליי זה אומר שהמעבר הצילח. גילי שונה, אני צעיר בחמישים שנה. אניחייב לקרוא מה מקועקע על הזרוע שלי כדי שלא שכח לשם מה באתי: להזהיר את גריפינדור, רייבנקלו, סךית'רין והאפלפאף שלא משנה מה, אסור להם ל-" דיקלמתי את מה שרשום לי על הזרוע.
"יופי," מלודי אמרה, ואתה לא יודע למה נשלחת לפה."
"לא, הקעקוע קטוע." אמרתי בעצבנות. הם באו לשגע אותי?
נשמעה לפתע איוושת רוח חזקה, וטום אמר בלחץ: "מתחיל להיגמר הזמן..."
"א ככה," מלודי אמרה, "הית צריך לומר שאסור למנהלים לפצל את הוגוורטס לארבה בתים, כי בגלל הפיצול קמו היריבויות הגדולות ביותר וקם האדם שידוע בתור האופל. אם הוא לא היה קם הנבואה לא הייתה מתגשמת."
"האופל?" שאלתי, "אותו אופל מהנבואה של פרופסור פרפל?"
"נכון מאוד," טום אמר, "ומכיוון שהנבואה מתחיה להתגשם במקום ממנו באנו,"
"או יותר נכון לומר, בזמן ממנו באנו," מלודי תיקנה אותו,
"אתם מהעתיד! ידעתי!" אמרתי.
"כן, אז בכל מקרה, בעוד יותר מאלף שנים אנשים ייתיחסו ברצינות לנבואה הזאת וינסו להשיג את השרביט. אם האופל לא היה קם כל זה לא היה קורה."
"אתה נכשלת במשימה, וויזלי," מלודי אמרה.
"וויזלי?" שאלתי.
"בכל מקרה, אתה עדיין צריך לספר ה-כ-ל להארי פוטר ומשפחתו, אחרת העולם כולו ייהרס."
"מה? אז בעצם, מישהו מנסה להשיג את השרביט בזמן שלכם?"
"כן, וויז- בינס, סליחה, ואין לך מה לעשות בכלל כדי למנוע את זה חוץ מלעצור את החלוקה לבתים, אבל זה בלתי הפיך," אמר טום בעוד קול הרוח הולך ומתחזק.
"אתה חייב לזכור את כל מה שקורה פה עכשיו! פוטר ומשפחתו חייבים לדעת כדי להשיב את העולם על כנו!" מלודי אמרה, ובקיר הבניין נפער חור זוהר שטום ומלודי נשאבו אליו.
"רגע! חכו!" צעקתי.
"אנחנו לא יכולים!" טום צעק, מנסה לאחוז בדברים.
"אתה חייב למצוא אותנו! כשתמות, תישאר כרוח רפאים, תספר הכל לפוטרים רק אחרי שהבוס מתעורר ותמצא אותנו!!!" מלודי אמרה, ויחד הם נשאבו לחור הזוהר.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.
בינס סיים את סיפורו, ומשפחת פוטר זמה לב שהיא לא נמצאת במטבח המעגן בכלל אלא בתוך הוגוורטס הישנה, ליד בניין האסטרונומיה, ליד בינס הצעיר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
