פרק ראשון
הדבר היחיד שהוא זכר זה שקוראים לו גאיוס.
גאיוס בן פרה.
יותר מזה הוא לא זכר, הוא כנרה לקה אמנזיה או משהו, כי חוץ משמו הוא ידע שהוא שוכב על ערימת בוץ.
עם הפנים לבוץ.
כיף לא נורמאלי.
הוא קם, פקח את עיניו והביט סביבו. הוא ניסה לזהות את המקום שבו הוא עמד.
הוא עמד באמצע שוק סוער ווסאן, קולות וצעקות נשמעו מכל מקום, חבורת ילדים עמדה וצחקה עליו כי הוא היה מלוכלך...
החיים יפים.
הוא החליט שהוא רוצה לדעת איפה הוא, אז הוא תפס עובר אורח ושאל אותו איפה הוא.
"מה זאת אומרת איפה אתה? פה! איתי!" התפלא אותו עובר אורח.
"לא נראה לי שהבנת, התכונתי לשאול מה זה המקום הזה." הסביר לו גאיוס.
"אה, למה לא שאלת? זה השוק של המלך!"
"המלך? איזה מלך?" שאל גאיוס בפליאה.
"ציפלונג השמיני... סתם צחקתי, המלך נפתוזי! איפה אתה חי, תגיד לי?" צחק עובר האורח.
"בשוק של המלך." ענה גאיוס.
עובר האורח גלגל עיניים והמשיך בדרכו.
"לא! רגע! חכה!" צעק גאיוס.
אותו עובר האורח הסב את מבטו לעבר גאיוס.
"אתה חייב לעזור לי!" קרא גאיוס בחור אונים.
"אתה יודע מה? בוא אחרי, אני אנסה לעזור לך ב...בדבר הזה שאתה צריך שאני אעזור לך בו." החליט עובר האורח ולקח את גאיוס איתו.
"אני אימפריו, דרך אגב." הויף עובר האורח.
"גאיוס, נעים מאוד." גאיוס הציג את עצמו.
מבחינה עקרונית, גאיוס ידע מה זה שוק-מקום שמוכרים וקונים בו דברים. אבל הוא בחיים לא חווה חוויה כל כך... משונה!
עשרות, אם לא מאות פעמים שהוא עצר את אימפריו על מנת להסב את תשומת ליבו לדברים קטנים וטיפשיים.
"אבל אימפריו! אתה לא יכול ככה ללכת!" אמר לו גאיוס באחת מהפעמים האלה.
"למה?" שאל אימפריו בקוצר רוח.
"כי המבצע הזה קיים רק היום! ככה צעק המוכר!" הסביר גאיוס.
אימפריו גלגל עיניים.
"באיזה דוכן זה היה?" שאל אימפריו.
"בדוכן של הלפת!"
"יופי, אני לא צריך לפת."
"והדבר הראשון שאתה זוכר זה את בעלי?" שאלה קדברה, אשתו של אימפריו, אחרי שאימפריו לקח את גאיוס לביתו.
הבית שלהם היה בעצם מחנה ענק שמורכב מאוהלים רבים לאימפריו עצמו, לנשותיו, לבניו ובנותיו, לאורחים, למשרתים, למטבח, למחסן, למשרד, לכל דבר אפשרי כמעט.
"את בעלך ואת שמי." ענה גאיוס לקדברה. הם דיברו באוהל המטבח.
"גאיוס בן פרה..." אמרה קדברה, מהורהרת, "איך זה יכול להיות שאתה בן של פרה?"
"אני לא זוכר." ענה גאיוס בחור אונים.
"אנחנו שייכים למשפחת בן-יגל," אמרה קדברה.
אימפריו התיר לגאיוס להישאר עימם לארוחת הערב ואף לבלות שם את הלילה בניסיון לתת מענה לשאלותיו של גאיוס, אך ניסיונותיהם לא צלחו.
בזמן ארוחת הערב שבה היו כל נשותיו וצאצאיו של אימפריו, גאיוס השתתף בתור אורח כבוד. שם ניסו לפתור את הבעיה שלו.
"אולי נשלח אותך למלך נפתוזי? הוא אוהב חידות!" הציע סטפצ'יוס, אחד מבניו הגדולים של אימפריו. גילו היה בסביבות 16 לפי טביעת העין של גאיוס.
"לא, בזמן האחרון אומרים שהוא השתגע." קדברה אמרה.
"הו... סליחה על השאלה, אבל לא הבנתי לגמרי איפה אני. אתם מבינים, נפתוזי הזה, מלך של מה הוא בדיוק?" שאל גאיוס.
"אז ככה," החל אימפריו לומר, "נפתוזי מולך על ממלכת אדוארדיה. אתה עכשיו נמצא בעיר הבירה,"
"לונדון"
"לונדון"
אימפריו וגאיוס אמרו את המילה 'לונדון' בדיוק באותו הזמן. אפשר אפילו לומר שגאיוס אמר את זה לפני אימפריו.
"איך ידעת?" שאלה בפליאה ייל, בתו בת ה12 של אימפריו.
"ידעתי מה?" שאל גאיוס.
"את שמה של עיר הבירה!" היא צעקה.
"אה, הכל מתחיל ונגמר מלונדון. יש לונדון בכל מקום, הכל קשור אליה איכשהוא." תירץ גאיוס.
"אתה בלונדון היחידה בעולם." אמרה קדברה.
"אה... באמת?" שאל גאיוס, "באיזו שנה אנחנו?"
"2059" ענה לו סטפצ'יוס.
"נו, ו...?"
"לבריאת העולם."
גאיוס נותר בפה פעור.
"מר בן-פרה, ממתי אתה הגעת אלינו?" שאל אימפריו בחשדנות.
"הגעתי מהעתיד הרחוק כמדומני..." השיב גאיוס.
"ואיך נזכרת בזה פתאום?" שאלה קדברה בחשש.
"מתלבשים כמוך בעתיד?" שאלה ייל.
גאיוס שם לב שעל ראשו מצנפת מרופטת.
"אני... אני לא יודע מה זה הכובע הזה." מלמל גאיוס בשקט.
"מה אתה עושה פה?" שאלה סיציליה, עוד אחת מבנותיו של אימפריו. היא הייתה בת 18 בערך.
"אני באתי לפה כדי להת-" החל גאיוס לומר, ואז הפה שלו נסגר, כאילו יישות בלתי נראית סוגרת אותו בכוח.
"מי אתה?" צעק אמפריו.
"די! אני לא יכול!" צעק גאיוס על סף בכי.
"אני לא יכול. אני הולך לנשוף קצת אוויר צח מחוץ לאוהל..." אמר אימפריו ויצא.
כשהוא חזר למחנה לא היו אוהלים, לא היו אנשים, היו רק גאיוס, קדברה,ייל, סטפצ'יוס וסיציליה.
כולם שכבו מעולפים מלבד גאיוס שעמד והסתכל עליהם.
"מה קרה?" צעק אימרפיו, ואז הצביע על גאיוס וצעק "אתה!"
"א-אני באמת לא יודע...!" החל גאיוס לדבר.
"מה עשית לנשותי וצאצאי? למה השארת דווקא אותם? איפה הבית שלי? איפה נכסיי? אנחנו עומדים עכשיו באמצע הלילה בלב המדבר בלי אוכל, מיים וביגוד מתאים, ו-" החל אימפריו לומר, ואז נעצר לפתע והצביע על אשתו וילדיו המעולפים.
"ביגוד מתאים..." מלמל אימפריו, ואז הביט בגאיוס וצעק: "למה הם לבושים כמוך?"
הם היו לבושים כמו גאיוס-גלימה שחורה וארוכה ומצנפת מחודדת, רק שמצנפתו של גאיוס הייתה מרופטת.
אימפריו היה לבוש כמו נווד ערבי, בדיוק אותו לבוש שהיה לכל מי שגר בממלכת אדוארדיה.
"מחר אנחנו הולכים למלך." אמר אימפריו בזעף וניסה להעיר את אשתו וילדיו.
הבעיה האמיתית הייתה שגאיוס לא באמת ידע מיהו, גאיוס לא ידע איך הוא ידע את מה שהוא אמר בארוחה, ואיך הוא הגיע לשם או מה זה בדיוק שנת 2059 לבריאת העולם.
אבל לפתע עלה לראשו שם שכנראה ולא שמע מימיו והוא לא יודע למה נזכר בו.
השם היה הארי פוטר.
פרק שני
ג'יימס ולילי טיילו יד ביד בגינה הציבורית. לילי החזיקה תינוק ושרה לו. ג'יימס החזיק תינוקת אחרת והניף אותה באוויר.
חייהם של ג'יימס ולילי לא היו מעניינים כמו החיים של האריי וג'יני פוטר, ההורים שלהם.
השנה הייתה 2059 לפי ספירת הנוצרים. הארי פוטר בן ה78 ישב לו בספסל בגינה הציבורית של העיר לונדון 3. הוא הביט בבניו, לילי לונגבוטום וג'יימס פוטר, בניניו, גאיוס פוטר ולייזה לונגבוטום, שנהנו אצל סבם וסבתם, ואז ראה את אביו של גאיוס פוטר, את אלבוס פוטר, לוקח את גאיוס מלילי ומודה לה על ששמרה על בנו.
אלבוס היה נכדו הראשון של הארי, ועם זאת הארי חש כלפיו טינה מהרגע הראשון שראה אותו יוצא מחדר הלידה. כל פעם כשהוא הביט אל תוך עיניו של אלבוס הצעיר הוא נזכר בבנו, אלבוס סוורוס, שנהרג בחורבן הוגוורטס יחד עם ג'יני פוטר, אשתו של הארי. עד היום ג'יימס פוטר לא הבין למה הארי כל כך שונא את אלבוס. גם הארי לא הבין מדוע.
אלבוס פוטר, בנו של ג'יימס פוטר, נכנס לביתו בעיר הגדולה לונדון 14 כשהוא החזיק בידו את גאיוס בנו. לאחר שנעל את דלת ביתו רק הוא וגאיוס היו בפנים, ובאותו הרגע אלבוס הוציא לפועל את התוכנית.
הוא הטיל לחש פידליוס על הבית ומינה את גאיוס להיות שומר הסוד.
"אף מילה לסבא רבא," מלמל אלבוס בעודו פותח לוח סודי שהתחבא מאחורי קיר, "אף מילה להארי פוטר!"
באותו הרגע אלבוס לחץ על כפתור בלוח הסודי שגרם לגאיוס לגדול, לצמוח, להתבגר, להזדקן, ואז גאיוס נהפך לערימת אבק קטנה ולצידה מצנפת מרופטת.
אלבוס הניח את המצנפת על ראשו ונכנס לטראנס מוזר.
בתוך תוכו אלבוס שמע קול לוחש... הקול הלוחש החל לדבר לאלבוס...
"כל הכבוד, אלבוס נערי... אין ספק שתוכל לקבל את התפקיד... כעת איש אינו יודע על קיומו של הבית... התוכנית תצא לפועל בקרוב... גאיוס לא יוכל להפריע..." אמר הקול המסתורי.
הארי ישב על הספסל ובהה בכיוון אליו אלבוס לקח את בנו. לילי וג'יימס התיישבו לידו.
"הכל בסדר, אבא? אתה שקט מאוד," אמר לו ג'יימס.
"למה החלטת לקרוא לבן שלך אלבוס?" שאל אותו הארי בעיניים דומעות.
"כבר אמרתי לך את זה י738 פעמים" צחקק ג'יימס פוטר בעודו מחזיק את לייזה הקטנה.
לילי ליטפה את גב ידו של הארי. "עוד מעט רפאל יבוא," ניסתה לילי לעודד אותו.
רפאל היה בנם של לילי וכריסטופר לונגבוטום. רפאל גם היה הנכד המשותף הראשון של הארי פוטר ונוויל לונגבוטום ולכן הארי אהב אותו כל כך. רפאל היה אביה של לייזה הקטנה, שהייתה נינתו הראשונה של הארי. היא כבר הייתה בת שנה כמעט.
"איך אתה יודע שגאיוס ימלא את המשימה בהצלחה?" שאל אלבוס את הקול.
"אוי... אלבוס... ואני חשבתי שאתה מכיר אותי..."
"אתה מצנפת המיון!"
"לא... אלבוס חביבי... הרבה יותר עמוק מזה..."
"ג-גודריק גריפינדור?" שאל אלבוס בחשש קטן.
"מאיפה אתה חושב שגודריק קשישא השיג את המצנפת הזו?...." שאל הקול המסתורי.
"מי אתה?!" צעק אלבוס.
"התודעה העתיקה ביותר שקיימת..."
"פ-פברל? איגנוטוס?" שלא אלבוס, "אני צאצא שלך!"
"אוהו... לך עוד אחורה..." צחק בעל הקול.
"אתה" החל אלבוס למר, אך לפתע השתתק.
"אם היה לי פה הייתי מחיך עכשיו..." לחשש הקול, "האמת? זה די הפתיע אותי שאתה לא ידעת למען מי אתה עובד."
"אתה המוות!" אמר אלבוס בפחד.
"אני?!" שאל הקול בעלבון.
המצנפת התהדקה על ראשו של אלבוס. הוא ניסה להוריד אותה אך לבסוף כרע על ברכיו מייאוש.
"לפני מותך, חשוב שתכיר אותי..." לחשש הקול.
"...אני הגורל..."
ובשמעו את זה, צנח אלבוס על הרצפה ושבק חיים.
המצנפת התגלגלה מראשו, יצאה מהבית והחלה לזהור.
כעבור כמה רגעים, במקום המצנפת עמדה פרה וליחכה עשב בנחת.
הארי פוטר הקשיש הביט ברפאל בשמחה. רפאל התקרב לעבר הארי.
לפתע הארי שינה את הבעת פניו. הוא נראה מבועת. הוא צעק "לא! גאיוס בן פרה!" ואז צנח על לילי לונגבוטום, מעולף.
פרק שלישי
ביקשו ממני להכין אילן יוחסין, אז לכל מי שביקש אפשר למצוא אותו פה: http://oi39.tinypic.com/15zft4n.jpg
ועכשיו, לפרק!
אימפריו וגאיוס הגיעו לארמון המלך נפתוזי. המלך קיבל את פניהם בתמיהה בהיכלו. הוא ידע שאימפריו הוא בחור חביב-מזג, ולפתע הוא מגיע כעוס יחד עם זר.
"בשם אלי לונדון! מה קרה, אימפריו?" שאל נפתוזי כשהוא ראה את אימפריו בהיכל עם גאיוס.
"הגאיוס הזה..." אמר אימפריו ונתן לגאיוס לסיפר את סיפורו.
"ואתה לא יודע איך הגעת לממלכת אדוארדיה?" שאל אותו המלך.
"אם הייתי יודע היתי מספר לך, האמן לי!" אמר גאיוס על סף דמעות.
"אגב, גאיוס, איך זה ייתכן שאמך פרה?" שאל המלך.
"שוב, אם הייתי יודע הייתי מספר לך." ענה גאיוס.
"בסדר..." אמר נפתוזי מהורהר, ואז הודיע לאימפריו: "שמע, אתה ומשפחתך תוכלו לגור בארמוני עד יעבור זעם. אנחונו עוד נפצח את חידת גאיוס." אמר נפתוזי.
חלפו הימים, גאיוס ומשפחת בן-יגל חיו חיי מותרות בארמון, גאיוס הסתגר בחדרו המאובזר בכל טוב. הייתה לו אפילו מראה בחדר. כשהוא הביט בה לראשונה הדבר שהכי הפריע לו היה הגיל שלו. קשה היה לומר מה גילו של גאיוס, כי שיערו החל להאפיר וקמטים נראו בפניו, אך מבנה גופו היה כמו של ילד קטן ומבוגר יחד ופניו היו עגולים וחסרי דאגות כמו ילד צעיר.
מדי יום המלך ביקר את גאיוס ובכל פעם הזכיר את אלי לונדון. פעם אחת גאיוס לא התאפק ושאל: מי הם אלי לונדון?"
המלך התיישב על כורסא נוחה בחדרו המפואר של גאיוס כשהאחרון שכב במיטת האפיריון שלו.
המלך החל לספר:
"קודם כל, אתה צריך לדעת שהעיר לונדון היא עיר עתיקה כמעט כמו ממלכת אדוארדיה אם לא יותר. מספרים שהעיר הזו קיימת עוד משחר הבריאה, יחד עם התודעה העמוקה ביותר. ובאמת, פירוש השם 'לונדון' בשפה האדוארדית הוא 'יחד עם הגורל', שהוא, כידוע, התודעה הראשונה."
כשנפתוזי הזכיר את המילה 'גורל' מצנפתו המרופטת של גאיוס נפלה מהשולחן עליו עמדה.
המצנפת הסיחה את דעתו של המלך לרגע, אך מיד הוא שב להסביר:
"העיר שלנו, כמו הגורל," המצנפת נעה לרגע, "מחולקת לארבעה חלקים שהם גם ארבעת יסודות הטבע: אוויר, מים, אדמה ואש."
"מה? אתה רוצה לומר לי שאלו ארבעת היסודות?" שאל גאיוס בלגלוג.
"כן, כל דבר בעולם מורכב מארבעת היסודות הללו, כאשר כל יסוד בלתי ניתן לפירוק!"
"איזו שטות!" קרא גאיוס.
"אני אוכיח לך את זה. אני אקרא לרדוקטו הכהן הגדול, הוא איתי." אמר המלך ולקח את גאיוס איתו.
רדוקטו גר ברשת מסועפת של חממות שבהן היו מגוון גדול של צמחים ובעלי חיים. נפתוזי וגאיוס פגשו אותו בחממה הראשית שגם היותה את המעבדה הראשית והמשרד הראשי.
"תראה," אמר רדוקטו לאחר שגאיוס ונפתוזי פגשו אותו וסיפרו לו על שיחתם, "ישבתי וחשבתי- באופן תיאורטי, מה יקרה אם ניקח קרש עץ ונחצה אותו?"
"יהיו לנו שני קרשי עץ," ענה גאיוס בחוסר סבלנות.
"ואם נחצה את שניהם?"
"יהיו לנו ארבע."
"ולאחר שנחצה כל כך הרבה מהם ונגיע ליחידת העץ הקטנה ביותר, מה יקרה אם נפרק אותה?" שאל רדוקטו בהתלהבות.
"נקבל פולימרים, כלומר, חומרים שמורכבים מפחמן, מימן וחמצן!" ענה גאיוס בידענות.
רדוקטו ונפתוזי הביטו בגאיוס כאילו ראו אותו לראשונה (מה שהיה נכון לגבי רדוקטו).
"מה.. מאיפה..." החל רדוקטו לומר, ואז הוא ענה: "עץ מורכב מהרבה מים שניתן למצוא אותם בשרף ובמיץ, אדמה שממנה הוא צומח,אש שיוצאת ממנו אם שורפים אותו וממש קצת אויר בעלים, זה הכל!"
גאיוס הביט בשעשוע ברדוקטו שהוציא קרש עץ והחל לחצות אותו שוב ושוב ושוב ושוב.
לאחר מכן גאיוס לקח חתיכה מהעץ וופנה לרדוקטו: "תראה, רדוקטו, אני-"
ברגע שגאיוס אמר את המילה 'רדוקטו' העץ התומסס לנוזל שקוף על משטח העבודה.
"וואו! צדקתי!" אמר רדוקטו בהפתעה, ואז הוסיף מיד "כמובן שצדקתי, זה היה ברור..."
גאיוס נגע בנוזל באצבעו, ולאחר מכן ליקק אותה. מיד הוא ירק את הנוזל מפיו ואמר: "אי... זה מתוק יותר מדי..."
"איך זה קרה?" שאל נפתוזי.
"רדוקטו?" שאל גאיוס, ומיד הנוזל נעלם. האוויר נהיה צלול פתאום, ועל משטח העבודה הייתה ערימת סוכר קטנה.
בעתיד הרחוק ג'יימס ולילי החזיקו בידיו של אביהם, הארי הזקן. רפאל הסתכל על סבו בדאגה.
הארי השתנק והשתעל בחריפות.
רפאל מלמל משהו על לקרוא למרפא והתעתק משם.
כשרפאל חזר עם מרפא מהקדוש מנגו הוא ראה שהארי כבר ישב בנינוחות על הספסל, ג'יימס ולילי יושבים מבולבלים לצידו.
"מה קרה, אימא?" שאל רפאל את לילי, אימו.
"אתם יודעים," החל הארי לומר, "גאיוס פוטר הזה יהיה קוסם גדול."
"למה?" שאל ג'יימס.
"זה בגלל אמא שלו..." ענה הארי ואז נרדם.
לילי הביטה הג'יימס במבט שואל. ג'יימ נעץ ברפאל מבט חודר. רפאל הביט במרפא במבט מודאג. המרפא הביט בהארי במבט משועשע.
"מה קרה פה?" שאלו כולם את המרפא.
"למה שלא תשאלו את אמא של גאיוס?" שאל המרפא, ואז הציץ בשעונו בדאגה ואמר: "השפעת השיוקוי עומדת להסתיים!" והתעתק משם כשהחזיק משהו.
כולם בהו במקום שבו עמד המרפא לפני רגעים ספורים.
"ג'יימס," אמרה לילי לאחיה לבסוף, "איפה הנכדה שלי?"
ג'יימס לא החזיק אותה, וגם לא הארי או לילי או רפאל.
הם הביטו זה על זה (חוץ מהארי שנרדם) ואז על הנוף מסביבם, ואז צעקו כולם ביחד: "המרפא!"
פרק רביעי
לייזה פקחה את עיניה. היא לא ידעה הרבה, הצבעים היו חדשים בשבילה וגם הצורות.
היא הביטה למעלה (לא שהיא הייתה יכולה להסתכל למקום אחר) וראתה היפוגריף, גמדון בית, ניפלר וקנטאור מסתובבים אחד מסביב לשני. זה היה מאוד משעשע עבור לייזה פוטר והיא צחקה.
היא שמעה קול נשי ונבזי אומר משהו. היא לא הבינה מה פירוש הצלילים האלה כי המוח שלה לא היה מספיק מפותח, אבל לפי נימת הקול היא הבינה שהאישה הזרה מתייחסת אליה כמו עול. היא לא אהבה את זה. היא רצתה את אמא ואבא שלה, אבל היא לא יכולה לדבר אז היא עשתה את הדבר שהיא הכי טובה בו ועם זאת היא כל כך שונאת- לבכות.
היא ראתה את האישה שדיברה. היה לה שיער ארוך והיה לו משהו מוזר שהיא לא ראתה מעודה. המבוגרים היו קוראים לזה צבע, אבל לייזה בת שבועות ספורים ולכן לא היתה יכולה להגדיר את שיערה של האישה המסתורית כבלונד מחומצן.
"סוף סוף התעוררת..." אמרה האישה בחוסר סבלנות והרימה את התינוקת מהעריסה עם הסדינים הרכים והמובייל הפשוט של ההיפוגריף, גמדון הבית, הניפלר והקנטאור.
כשהיא החזיקה את התינוקת, התינוקת התחילה לצווח צווחות מכוערות וכואבות.
"נו, די! גם ככה הייתי צריכה להביא אותך עד לפה, אל תהפכי אתת זה למתסכל יותר!" אמרה האישה בקוצר רוח וכישפה את התינוקת בלחש סילנציו בעזרת שרביטה.
שמה של האישה היה הרמיוני גריינג'ר. הרמיוני החזיקה את התינוקת שבכתה ללא קול ולקחה אותה איתה מחוץ לחדר הקטן והמעופש שבו הן שהו.
גאיוס חשב על אירועי הפגישה עם רדוקטו. הוא לא הבין איך העץ התפרק ככה פתאום.
הוא התחיל להתרגל לחייו החדשים בארמון של נפתוזי, והוא כמעט שכח שאיבד את הזיכרון.
את אימפריו ומשפחתו הוא כמעט ולא ראה, רק מדי פעם הוא ראה אותו או את אחד מבני משפחתו במסדרונות הארמון.
לאחר המפגש עם רדוקטו, גאיוס הרגיש יותר שייך לארמון. הוא כבר לא בילה את שיגרת יומו שוכב על מיטתו מהורהר. הוא טייל בחדרי האוצר בארמון, בגנים המלבלבים, ואפילו סתם לשוטט במסדרונות המקושטים בארמון.
הוא כבר לא אכל את ארוחותיו לבד בחדר. הוא אכל יחד עם המלך ואשתו סטופפיי.
סטופפיי התגלתה כגברת נחמדה ופתוחה. גאיוס אהב לשהות בחיקה (ובחיקו של המלך גם, כמובן) ולשוחח על הא ועל דא.
ולמרות הזמן שבו בילה בארמון (גאיוס איבד את תחושת הזמן) שהלך וארך, הוא עדיין הרהר על המפגש עם רדוקטו.
הוא קיבל בגדים של מקבל חסות, וכמוהו גם משפחת בן-יגל.
בהדרגה, במקום לשכוח את המפגש היחיד שלו עם רדוקטו, זה רק הציק לו יותר ויותר. וכמובן שגאיוס ניסה להדחיק את זה בכל מאודו, לשווא.
המפגש הטריד את מנוחתו עד כדי כך שיום אחד, הוא חצה מסדרון כלשהוא בארמון בהליכה חפוזה כדי לשכוח, לשכוח, לשכוח! ובטעות התנגש בבתו של אימפריו.
הייתה זו סיציליה.
"סליחה." הפטיר גאיוס בחופזה ופנה להמשיך ללכת, אבל אז סיציליה דיברה.
"סלחתי." היא ענתה ברצינות תהומית, ואז פצחה בצחוק מתגלגל.
גאיוס גלגל את עיניו והתחיל לרוץ, ולפתע הוא הסתובב והביט בסיציליה.
סיציליה הביטה בו בשעשוע.
"את הבת של מר בן-יגל, נכון?" שאל גאיוס.
"למה אתה פשוט לא קורה לו אימפריו?" אמרה סיציליה.
"אני מרגיש ממש לא בנוח אחרי מה שעשיתי לכם, ועוד אחרי האירוח הנפלא שערכתם לכבודי. זה מתוך כבוד."
"אני אמרתי לך, סלחתי!" אמרה יציליה והלכה משם.
"רגע, חכי!" קרא גאיוס והלך אחריה.
הבית הקסום בכיכר גרימוולד מספר 12, או "המעגן" כמו שנהגו לכנות אותו, המה אנשים. היה זה יום השנה למפלתה של הוגוורטס העשירי במספר.
רפאל לונגבוטום ישב מצונף על ספה בחדר קטן יחד עם דונה, אשתו, במעגן.
"איך... מה?" שאלה דונה את בעלה.
"אני יודע. זאת אשמתי שככה נתתי למרפא להחזיק אותה." אמר רפאל בדמעות.
"לא נכון... אתה... אתה לא ידעת! זאת טעות אנושית!" אמרה דונה בדמעות.
"טעות אנושית?! לתת לאיש שאתה בקושי מכיר את הבת שלך זה לא טעות אנושית! קוראים לזה רשלנות!" צעק רפאל וקם ממקומו. "דונה, הבעל שלך רשלן!"
"לא! אתה סמכת עליו! איך אפשר שלא לסמוך על מרפא?!" הגנה עליו דונה.
"אפשר להפריע?" נשמע קול מהכניסה לחדר. הייתה זו לילי פוטר, אמא של רפאל.
היא הביטה בבנה המצוברח ובכלתה הדואגת. הם צעקו אחד על השני ולא התייחסו אליה.
היא עמדה שם והמתינה. עברו 10 דקות עד שהשניים שמו לב אליה.
"אימא!" קרא רפאל בפליאה, "כמה זמן את פה?"
"10 דקות עמדתי וראיתי את הזוג האהוב עליי רבי אחד עם השני," אמרה לילי בכאב.
"אני מתנצלת, גברת פוטר, פשוט הבן שלך החליט שזו אשמתו," הסבירה דונה.
"זו באמת אשמתי!" החל רפאל לומר.
"לא, זו לא!" צעקה דונה.
"תעצרו!" צעקה לילי.
דונה ורפאל הביטו בה בהשתוממות.
"אז, רפאל, אתה אשם, הכל באשמתך, הניכדה שלי איננה וזה ה-כ-ל בגללך! עכשיו נרגעת?!" אמרה לו לילי. הוא השפיל את מבטו.
"ואת, דונה," פנתה לילי לדונה, "אם הוא מתעקש להאשים את עצמו וזה מה שעושה לו טוב בחיים, מי את שתעצרי אותו?" גם דונה השפילה את מבטה.
"אבדה" החל רפאל לומר כששרביטו בכוון למצחו.
"לאא!!!" עצרו אותו דונה ולילי.
"אב-אבל אמרת שזו אשמתי! מה הטעם לחיות ככה? טוב לי מותי מחיי!"אמר רפאל.
"אויש... אמרתי את זה רק כדי שתבינו שאין טעם לחפש אשמים, ובטח שלא לצעוק אחד על השני כי אז אף אחד לא מקשיב לצד השני! צריך לפאול כדי למצוא את לייזה, לא לריב!" אמרה לילי בתסכול והתיישבה על הספה שהייתה בחדר. רפאל ודונה התיישבו לצידה.
"תראו, אני ביררתי עם הקדוש מנגו לגבי המרפא הזה."
"אנחנו לא יודעים עליו כלום!" אמר רפאל בתדהמה.
"זה מה שאתה חושב..." אמרה לילי במסתוריות.
"מה הכוונה, גברת פוטר?" שאלה דונה בסקרנות.
"לכל מרפא יש תג עם שם, נכון?" שאלה לילי שאלה רטורית והוציאה מתוך גלימתה את התג של המרפא.
"וואוו! א-איך?!" שאלו דונה ורפאל.
"בואו רק נאמר ש20 השנים שבהם גרתי עם דוד ג'יימס בילדותי לא היו לשווא." אמרה לילי במסתוריות.
"נו, מה גילית עליו?" שאלה דונה.
"אז ככה... ביררתי עליו בקדשו מנגו, ו...מסתבר שהוא..." גמגמה לילי.
"שהוא מה?" שאל רפאל.
"הוא מת. לפני שנתיים, המרפא הזה מת. והוא בכלל לא נראה כמו המרפא שאנחנו ראינו."
שתיקה.
"המרפא שאנחנו ראינו נראה כמו... טוב, קשה לי להבין מה השם הזה אומר, אבל סבא הארי אמר שהוא נראה כמו טום רידל..." אמרה ליל.
"עכשיו, עצרת הזיכרון להוגוורטס מתחילה. אתם באים?" היא שאלה אותם.
"מ-מי זה טום רידל?" שאל רפאל לבסוף.
"אני לא יודעת... שאלתי כמה אנשים מהדור של סבא הארי כמו סבא נוויל או סבתא חנה או דראקו מאלפוי הקשיש, אבל אף אחד לא מסכים לדבר עליו." לילי ענתה.
דונה, רפאל ולילי יצאו מהחדר הזה ופנו לאולם החדש שנבנה במעגן.
פרק חמישי
סיציליה וגאיוס ישבו בחדרון קטן עם כמה כורסאות.
"למה אתה חושב שאתה מהעתיד?" היא שאלה אותו.
זה היה אחרי שהם נפגשו במסדרון. סיציליה לקחה את גאיוס לחדר הזה.
"את ראית בעצמך, חשבתי שהשנה היא 2059, זה הפתיע אותי שיש לונדון אחת ויחידה..."
"אבל, הבגדים שלך! הם יותר עתיקים מהבגדים שאנחנו לובשים היום! והשנה היא באמת 2059!" סיציליה אמרה.
גאיוס הסבירלה על לוח השנה הנוצרי/אזרחי.
"ואתה רוצה לומר לי שבכל שנה באחד ביגואר,"
"ינואר," תיקן אותה גאיוס,
"כן, כן, אז זה בעצם יום הולדת לאיזה איש מוזר שהקים דת מוזרה?" צחקה סיציליה.
"אם את בוחרת להסתכל על זה ככה, אז..."
ובגלל האדיוט הזה, כל השנה שלכם סובבת סביבו עד חודש דטמבל?"
"דצמבר, אבל-"
"ואתה מאמין בדת הזאת?" הפתיעה אותו סיציליה בשאלה.
גאיוס השתתק.
"זה נושא רגיש מדי?" סיציליה שאלה.
"לא, פשוט... אני לא ממש זוכר מה קרה בעתיד הזה." גאיוס תירץ.
"אז איך אתה יודע את כל מה שסיפרת לי?" שאלה סיציליה.
"אני באמת לא יודע..." גאיוס ענה במבוכה.
לאחר שלוש שניות של שתיקה מביכה שנדמו כנצח, גאיוס שאל אותה: "במה את מאמינה?"
"מה זאת אומרת, במה אני מאמינה?" שאלה אותו סיציליה בלגלוג.
"איזה דת?" שאל אותה גאיוס.
"שום דת." ענתה סיציליה בפשטות.
"שום אלים או משהו...?" ניסה גאיוס.
"אה, האלים הם לא דת!" קראה סיציליה.
"את מאמינה בהם?" שאל גאיוס.
"למה שאני אאמין בהם? הם מיתוס!"
"אז את אתאיסטית?"
"אתא-מה??" שאלה סיצילה בבלבול.
"אחד שמכחיש את קיומו של כל אל," הסביר גאיוס.
"למה? יש את הגורל!" אמרה סיציליה.
המצנפת המרופטת לראשו של גאיוס נפלה על הכורסא עליה ישב.
"אוקיי... ומה הסיפור של הכובע הזה?" שאלה סיציליה.
"רגע, רגע, את אמרת שאת לא מאמינה באלים ואז את מדברת על הגורל הזה?" שאל גאיוס.
המצנפת נפלה לרצפה.
"קודם תענה לי מה זאת המצנפת הזאת!" סיציליה אמרה.
"אני לא יודע! לבשתי אותה עוד בשוק של המלך, כשאבא שלך מצא אותי." הוא ענה.
"טוב, מה אתה שאלת?" היא שאלה.
"איך זה יכול להיות שאת לא מאמינה באלים אב ב'גורל' הזה כן." גאיוס אמר לה. המצנפת ריחפה באוויר לכמה שניות.
"תגיד, מה הקטע של המצנפת הזאת?" סיציליה שאלה ונגעה במצנפת.
"איי! זה חם!" היא אמרה והסיטה את ידה מיד.
"קהל נכבד, נא לשבת." אמר סטיבן שאקלבולט, דובר המעגן, בנו של קינגסלי, שר הקסמים המנוח, והמנחה הקלאסי של עצרת הזיכרון להוגוורטס.
הקהל, שכלל קוסמים מכובדים ביותר, ישב.
הטקס התרחש באולם גדול שנבנה במעגן לפני כמעט 30 שנה, שנועד בדיוק להתכנסויות, בתקופה שהמעגן עוד היה סתם בית פשוט של הילד שנשאר בחיים.
"היום, לפני עשרים שנה, הוגוורטס נפלה באופן רשמי. כשהוגוורטס הוכרזה כלא קיימת, היה זה אובדן גדול לקוסמים רבים ברחבי העולם ואבן דרך בעולם הקוסמים.
היום, יום השנה העשרים למפלתה של הוגוורטס יעמוד בסימן ההיסטוריה והדברים שיש ללמוד ממנה כדי שהיא לא תשנה, כדי ללמד ולחנך את דור העתיד, וכדי לשמור על עולם הקוסמים."
לרגע, סטיבן הסב את מבטו למכשיר שחור ומוזר ודיבר אליו.
"העצרת מועברת בשידור חי גם בתחנת הרדיו גלי-קסם וגם בערוץ הקוסמים בטלוויזיה."
סטיבן שוב פנה לעבר הקהל, והמשיך להקריא בקול משועמם ומכאני:
"כדי לספר לנו על הוגוורטס שלפני המפלה, יעלה ויבוא מר ס. מאלפוי, המנהל האחרון של הוגוורטס, וגם המנהל הצעיר ביותר בהוגוורטס מיום היווסדה."
אדם בן חמישים בערך קם ממקומו בשורה הראשונה. הוא נראה בריא כמעט לגמרי מלבד רגליו שכמעט ולא זזו ולכן הוא נאלץ להיעזר במקל הליכה. אותו האדם הוא סקורפיו מאלפוי, המנהל האחרון של הוגורטס.
הוא עלה לבמה לדוכן הנואמים והחל לדבר."קהל נכבד, מכובדיי," הוא החל לומר, "לנהל את הוגוורטס היה כבוד שמעטים האנשים שזכו לו, ומעטים האנשים שנהנו ממנו." הוא אמר והיישיר את מבטו להארי פוטר המנומנם.
"כשקיבלתי את התפקיד מהארי פוטר, ידעתי שאני נכנס לתפקיד קשה. הארי ניהל את הוגוורטס בקושי רב בגלל התלמידים הלא ממושמעים, עד שסיים את כהונתו בקדוש מנגו בגלל מחלת נפש שמסתבר שלקה בה עוד מימי הקרב על הוגוורטס, אותו הקרב שהוטל עליו טאבו, הקרב שבו נשרפה מצנפת המיון, הקרב נגד טום רידל."
מלמולים נשמעו בקהל כשהוזכר השם 'טום רידל'.
"קהל יקר, אני מבקש, נא להירגע..." ניסה סקורפיו להשתיק את הקהל.
לאחר כמה דקות הקהל השתתק.
"תודה רבה," הוא אמר לבסוף והמשיך לדבר בכבדות וצער:
"אני לא יודע מה חשבתם, הפרטים שאני יודע על טום רידל הם בדיוק מה שהותר לפרסום. אני לא יודע יותר מזה. בואו נחזור לעניינינו, לאחר שמינרווה מקגונגל נעלמה ונחשבת לנעדרת עד עצם היום הזה, ולאחר שהארי פוטר איבד את שפיותו, החלטתי שאני אסיים את תעלומת מנהלי הוגוורטס.
"טעיתי טעות מרה. חשבתי שכדאי להתעסק במצנפת המיון, שבאמת התחילה לשיר שירים מוזרים ולמיין תלמידים שונים לבתים מוזרים, כמו אותה השנה שבה כל הקוסמים הבנים להורים מוגלגים, הידועים יותר בתור 'בוצדמים', מויינו לבית סלית'רין, רק הם ולא קוסמים בעלי דירוג דם שונה.
"כשהנחתי את המצנפת על ראשי בשנה האחרונה שבה ניהלתי את הוגוורטס, שמעתי קול עבה ומשונה, לא הקול הרגיל של המצנפת. אני הייתי בטוח שהקול הלוחש באוזני הוא קולו של גודריק גריפינדור, שהמצנפת היתה שלו. אינני זוכר מה לחשה המצנפת באוזניי, אבל ברגע שהורדתי אותה מראשי החלה ההפיכה בהוגוורטס."
סקורפיו ירד מדוכן הנואמים וסטיבן עלה.
"הוגוורטס של המלחמה נגד הכוח הייתה מאוד אפילה. על ההפיכה, יעלה ויבוא מר ג'. פוטר." אמר סטיבן. ג'יימס פוטר עלה לדוכן הנואמים בשעה שסטיבן ירד.
"אז ככה," אמר ג'יימס בקלילות, "לאחר שהמנהל הנחמד שלנו התעסק עם דברים שגדולים עליו, אני, בתור המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, שמתי לב ישר שמשהו לא בסדר." ג'יימס דיבר בעניין וכריזמה.
"אני בחיים לא אשכח את אותו השני בסםטמבר, יום הלימודים הראשון של אותה השנה. אני התגאיתי בהיותי הקוסם ששרד יותר משנה בתור מורה להתגוננות מפני כוחות האופל. האמת שדברים החלו להסתבך עוד יום לפני כן, מתי שהמצנפת שרה. אני מצאתי אותה הבוקר ברחוב ליד ביתי והבאתי אותה לפה."
ג'יימס הוציא את מצנפת המיון מתוך נרתיק קטן.
"תשירי את השיר האחרון שלך." אמר לה ג'יימס.
המצנפת פתחה את פיה והחלה לגעות.
כולם החלו להשמיע צחקוקים עצבניים.
המצנפת החלה לגעות חזק יותר ויותר עד שקירות המעגן נשברו.
פרה עמדה באמצע אותו אולם כנסים, גועה ממש כמו המצנפת.
פרק שישי
"נו, גאיוס, יש חדש בתעלומה הזאת שלך?" שאלה אותו סטופפי.
גאיוס, סטופפי ונפתוזי אכלו לראשונה ארוחת ערב יחד עם משפחת בן-יגל.
"האמת שלא..." מלמל גאיוס. הוא החליט שלא לספר על תקרית המצנפת שקרתה לו באותו היום עם סיציליה.
"איך העלמת את כל משפחתו של אימפריו ושינית את בגדיהם של קדברה וילדיה?" שאל אותו המלך.
"אני לא יודע, הדבר האחרון שאני זוכר זה שפגשתי את אחת מנשותיו של מר בן-יגל ואז מצאתי את עצמי כשהם לובשים בגדים אחרים ומר בן-יגל צועק עליי!" ענה גאיוס בחור סבלנות.
"איזו אישה?" שאל מר בן-יגל בסקרנות.
"זאת הייתה אובליוויאטה, אבל למה אני צריך לספר את זה כבר בפעם החמישית? לא זכרתם את זה בפעם הראשונה???" התעצבן גאיוס על הסועדים.
"הירגע, מר בן-פרה. ועל מה היית צריך לחזור?" שאלה סטופפי.
"איך העלמתי את כל משפחתו של מר בן-יגל ושיניתי את בגדיהם של קדברה וילדיה." ענה גאיוס בחור סבלנות.
"איך, באמת?" שאל אותו המלך נפתוזי.
"אני לא יודע, הדבר האחרון שאני זוכר זה שפגשתי את אחת מנשותיו של מר בן-יגל ואז מצאתי את עצמי כשהם לובשים בגדים אחרים ומר בן-יגל צועק עליי!" ענה גאיוס בחור סבלנות.
"איזו אישה?" שאל מר בן-יגל בסקרנות.
"זאת הייתה אובליוויאטה, אבל אני סיפרתי לכם את זה הרגע!!!" התעצבן גאיוס על הסועדים.
"הירגע, מר בן-פרה. ומה בדיוק סיפרת לנו? עכשיו התחלנו לאכול!" אמרה סטופפי בשלווה.
גאיוס קם ממקומו בהפגנתיות.
"רוז!" נשמעה צעקה חלושה.
אישה כבת חמישים בערך צעדה במרץ לעבר חדר נעול. האישה הזאת הייתה רוז. היא לחשה משהו לדלת שנפתחה מיד.
בפנים חיכתה הרמיוני גריינג'ר הקשישה המחומצנת.
"רוז! איך אני מטפלת בגוש הזה?" שאלה הרמיוני והצביעה על לייזה לונגבוטום הצעירה.
רוז נאנחה. מאז שהרמיוני רצחה את רון וויזלי אף אחד לא היה אותו הדבר. הרמיוני נעשתה עצבנית, ורוז בתה נעשתה דיכאונית. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו של הוגו, אחיה של רוז. לאף אחד מהם לא היו ילדים.
"למה שאני אדע איך לטפל בזה?" שאלה רוז והלכה משם.
היא חזרה אחרי חצי דקה.
"אממ... אמא..." פנתה רוז לאימה.
"כן, רוז?" שאלה הרמיוני.
"מאיפה השגת את זה?" שאלה רוז והצביעה על לייזה לונגבוטום.
"זאת הנכדודה שלך!" אמרה הרמיוני.
"זאת לייזה?" שאלה רוז.
"היא ולא אחרת."
"ומה היא עושה פה?"
"חטפתי אותה."
"מה?! למה?!"
"כי אנחנו הולכות להשתמש בה!"
שתיקה השתררה בחדר. רוז הייתה הראשונה לדבר.
"זה בשביל טאורוס?" היא שאלה ביובש.
"אל תקראי לו ככה! הוא יכול לשמוע אותך!" נלחצה הרמיוני.
"אה, סליחה, זה בשביל הבוס?" שאלה רוז בחוסר סבלנות.
"כן. הוא ציווה עליי להצטייד בבת קשר דם תינוקת ולהביא אותה למעגן." הרמיוני ענתה.
"אבל אנחנו לא יכולות ללכת למעגן!" מחתה רוז.
"למה לא? הבוס כבר דאג לזה!"התלהבה הרמיוני.
"כן? איך בדיוק?" התעניינה רוז.
"היום הייתה העצרת של פיגפארטס." אמרה הרמיוני.
"הוגוורטס." תיקנה אותה רוז.
"אותו חרטא. אז בקיצור, הבוס הכניס להם פרה למעגן!" צהלה הרמיוני.
"פרה למעגן? וואוו!!! זה פשוט גאוני!" קראה רוז.
"רגע, מה קרה אז?" היא שאלה פתאום.
"אני לא מאמינה! אני הייתי הכי חכמה בהוגוורטס והבת שלי כל כך מטומטמת!" מלמלה הרמיוני.
"ה-היי! אני הייתי ברייבנקלו! אבל בכל קרה, מה קרה אז?" שאלה רוז.
"מה שתמיד קוה כשהבוס מתערב- המולה ופאניקה, ובינתיים הפרה יוצרת שער טאורוס שדרכו נוכל להיכנס." הרמיוני ענתה.
"ואז ניכנס עם לייזה למעגן, ואז מה?" שאלה רוז.
"נחכה להוראות". הרמיוני ענתה.
השתיים יצאו מהחדר כשלייזה מנמנמת להרמיוני בידיים.
הארי פוטר נרדם בכיסאו באולם האירועים של המעגן. הגעיה שעלתה מהמצנפת לא הפריעה לו כל כך והוא לא שם לב להמולה.
לפתע הארי התעורר. האולם הגדול של המעגן היה ריק. טוב, כמעט ריק. הוא שמע קול משעמם אומר משהו מוזר.
זה היה קולו של הפרופור בינס, רוח הרפאים שלימד תולדות הקסם, שאמר: "אני לא מאמין! זה הארי פוטר הפורסם!"
הארי הסתובב בפליאה.
"א-אתה מכיר אותי?" הארי שאל.
"אוהו, בוודאי שאני מכיר אותך! אתה הבסת את הלורד וולדמורט!" בינס התלהב.
"ששש! ששש! אל תדבר עליו כל כך בקול!" הארי לחש.
"למה?" שאל בינס בתמימות.
"זה סיפור שעדיף שלא יסופר... כל האבידות... קשה לדבר עליו..." הארי מלמל.
בינס עמד שם (או ריחף) ובה בהארי.
"אתה צריך משהו?" הארי שאל.
בינ נשאר לעמוד שם.
"אה, אגב, מה עשית אחרי שהוגוורטס נפלה?" הארי שאל.
"פשוט חיכיתי." בינס ענה בקצרה.
"מה זאת אומרת?" שאל הארי בפליאה.
"למה אתה חשב שהמשכתי לעבוד בהוגוורטס אחרי שמתתי?" שאל בינס את הארי.
"אממ... כי לא שמת לב שמתת?" ניה הארי את מזלו.
"האמת היא שאיש אינו יודע מלבדי." בינ אמר.
הארי הסתקרן.
"בוא נצא לטייל קצת. ותקרא לילדים שלך, הם יעזרו לנו פה." אמר בינס.
הארי קם ממקום מושבו בקושי והלך לחפש את ג'יימס פוטר ולילי לונגבוטום.
לטאורוס יש אוזניים בכל מקום... הוא לא יוכל לספר לו... זה היה קרב אבוד מראש...
אלא אם כן...
הוא חיבר את עצמו למכונה לא לפני שקיעקע כתובת על זרועו. הוא נעלם משם בקול נפץ.
טאורוס הרגיש את זה והוא ממש לא אהב את זה...
נו... ואיך אומרים? המשך יבוא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
)