קלמנטינה

לק"י

תמיד כשאני מתווכח עם אתאיסטים (כן, כן, אני מהאנשים האלה שמתווכחים על כלום, עד כדי כך שפעם ניסיתי לשכנע מישהו שטמקא יותר אמינים מרוטר!!), אבל בכל מקרה, כשאני מתווכח עם אתאיסטים אז כמעט תמיד אני בסוף מגיע לאיזושהי דרך ללא מוצא ואז אני אומר את המשפט האלמותי: "שמע, זה סך הכל עניין של אמונה." כי זהו זה, אני פשוט מאמין. יש בי אמונה ותקווה. זהו. לא משנה כמה הוכחות מדעיות תביאו לי (אגב, לדעתי תורה ומדע מסתדרים מצוין יחד).

לפעמים אני גם אומר: "לא יודע, בטח איזה רב ענה לזה." אני אומר כמעט הכל חוץ מ"נסתרות דרכי האל". למה? כי אני פשוט לא אוהב את המשפט הזה. המשפט הזה בא לומר משהו בסגנון של "אין לי מושג אבל אתה חייב להאמין לי כי יש אלוהים והוא כל יכול ואין לי כח להתווכח". ואני יודע שזה בדיוק מה שאני אומר בוויכוחים, אבל "נסתרות דרכי האל" מעביר את המסר בצורה יותר עקיפה ועילאית ומתנשאת.

הרבה אתאיסטים לא מבינים למה אני לא אוהב להשתמש במשפט הזה, או כמו שאחד מהם אמר פעם (והשגיאות במקור, תסלחו לי אבל אין לי כח להוריד אותיות ה"א סוררות שנמצאות אחרי גוף נוכח זכר בעבר): "נסתרות דרכי האל זאת ה-תשובה. אתה בן תמותה, אתה לא פגשתה באופן אישי את אלהים או מלאך שהסביר לך מה התוכנית האלהית. אתה מסתמך אך ורק על סיפורים של אנשים שטוענים שהם פגשו את אלהים. אבל מה? גם הם בני תמותה, גם הם לא אלהים שאתה יכל להגיד בוודאות שהם צודקים. לכן כל עוד אין לך התגלות אישית (ואם יש לך אז תשמור אותה לעצמך כי זה לא יקדם את הדיון הזה לשום מקום), אתה לא יכל לדעת מה התוכנית האלהית - או במילים אחרות, נסתרות דרכי האל."

או, במילים אחרות: "לא יודע אבל סמוך עליי שאני צודק".

האמת שגם הביטוי הזה הפך איכשהו למן משהו שצוחק על דתיים, שהאתאיסטים כל הזמן אומרים "נסתרות דרכי האל" בשביל להגחיך דברים ולהוריד אותם. אפילו יצא לי להיתקל פעם בתרשים שאומר שאם התפילה שלך מתקבלת-תודה לאל, ואם היא לא מתקבלת-נסתרות דרכי האל, תרשים שבא לומר שלדתיים יש תשובות קבועות ומטומטמות או משהו כזה.

האמת, אתאיסטים יקרים שקוראים פה, בין אם התפילה מתקבלת וין אם לא, אתם צריכים לומר תודה כי אפחד לא חייב לכם כלום, ובטח שלא הקב"ה.

-אמרתי את שלי, שורדון.

לק"י

אתם עדיין בשורדון, רק התרעננתי קצת

לק"י

עכשיו גיליתי שהבלוג שלי יותר פופולארי ממה שחשבתי. יש פה אנשים שקוראים בשביל לצחוק, אנשים שקוראים פה כי הם משועממים, אנשים שזה מעניין אותם כל השברים שאני כותב פה, אנשים שסתם קוראים כל דבר, אנשים שבאו לפה כדי להתנחם, אנשים שאני בעצמי הזכרתי אותם כאן, ציידי כישרונות מערוץ 2 ועוד הרבה דברים. עכשיו אני באמת לא יודע מה לעשות, להמשיך לכתוב פה את כל ההגיגים הבריאים שלי?

אני פתאום מרגיש כל כך חשוף ומוזר... כאילו, זה לא שכתבתי פה את סודות חיי או משהו, זה רק כל מיני מחשבות שעולות לי לראש ואני מעלה אותן לפה. זה הכל. אבל הבלוג הזה, או המוח האלטרנטיבי הזה, הוא אמור להיות כל כך פופולארי?

קוראים יקרים, אני עכשיו שואל ברצינות, למה אתם פה? מה מצאתם פה? לא שאני רוצה שתלכו או משהו, אבל זה פשוט מסקרן אותי מה יש בבלוג הקטנטן והחמוד הזה שגורם לאנשים לבוא ולקרוא בו.

בעניין אחר, אתמול ראיתי את הסרט "המעניק", זה מהסרטים האלה שבאים עם רעיון כמו "כוכב הקופים" וכאלה. הסרט "המעניק" הוא רט מדהים! באמת! רוצו לראות!

אבל כמו שאמרתי, זה סרט עם רעיון. הוא מעלה שאלה פילוסופית אדירה: האם עדיך לוותר על צלם אנוש, כלומר לוותר על הרגשות שלנו, על הצבעים, הדעות, האינדיבידואליזם, ובאותה מידה לוותר גם על הלאום, הדת, התקווה, האמונה, האהבה, התשוקה, הקנאה, השנאה, הגניבה, השקרים, הרצח, המלחמות, הרדידות, הרוע?

או שאולי עדיך לחיות בעולם עם כל הדברים שציינתי, טובים ורעים כאחד?

וואי, זה באמת פוסט כבד מהרגיל. אני מתקלקל .

לילה טוב, שורדון.