רק עכשיו אני מבינה עד כמה אני אוהבת את הבן זוג הנוכחי שלי.
בסדר, אנחנו כבר שנה וחצי ביחד וזה הרבה זמן, אבל רק עכשיו קלטתי עד כמה אני אוהבת אותו ועד כמה הוא חסר לי.
עד כמה המרחק הממושך הזה מכאיב לי ועד כמה הגעגועים שלי כלפיו עזים.
אני אראה אותו רק בערב סוכות, אחרי שלא ראיתי אותו כמעט חודש.
לעזאזל עם הריתוק המעצבן הזה,אבל הוא הביא את זה על עצמו.
כי הוא פשוט שכח להוריד אוזנייה אחת מהאוזן ואיך שהוא יצא מתחנת הרכבת באשקלון מ.צ תפס אותו ונתן לו דו"ח ואז ביום למחרת הוא נשפט וקיבל ריתוק של 21 יום.
איך הוא יכל לשכוח להוריד אוזנייה אחת, אני לא יודעת.אני מקווה לפחות שהוא למד את הלקח שלו ויזכור לפעם הבאה.
בכל אופן, רק עכשיו הבנתי שאני באמת אוהבת אותו מכל הלב ואני באמת מרגישה כאילו לקחו לי את האוויר לנשימה.
בחיים, אבל בחיים לא קרה לנו שלא התראנו במשך חודש.
וכל פעם שאני בוכה לחברה שלי שאני מתגעגעת אליו, היא כל הזמן אומרת לי שזה לא נורא, שזה רק חודש ושזה לא יהרוג אותי.
אבל היא לא באמת מבינה אותי כי היא עוד לא חוותה את אותה אהבה שאני חווה עכשיו.
היא לא מבינה שהוא האדם היחיד שגורם לי להיות מאושרת באמת ושמבחנתי הוא הכל בשבילי. שהוא בשבילי כמו אוויר לנשימה.
רק כשהיא תמצא את האחד שלה ותתאהב בו באמת מכל הלב שלה היא תוכל להבין על מה אני מדברת.
אני מתגעגעת למגע הנעים והחם שלו על העור שלי, למבט המאוהב והמהפנט שלו ולטון הדיבור הרך והאוהב שלו כשאנחנו לבד מתבודדים לנו מהעולם החיצוני. שאנחנו נכנסים לעולם משלנו שבו רק אני והוא קיימים.
אני מתגעגעת לבדיחות הפרטיות שלנו שרק אני והוא נבין ואף אחד אחר לא.
מה שכן מעודד אותי זה שהסופ"ש הזה זה הסופ"ש האחרון שהוא סוגר בבסיס בגלל הריתוק הזה.