הכדורים שוב נגמרו, הפסיכיאטרית הקודמת שלי עשתה חצי עבודה ועכשיו איני יכולה לקבל מרשם מרופאת המשפחה ללא אישור נוסף מפסיכיאטר. ולקבוע תור לפסיכיאטר חדש זה גיהנום שנמרח ונמרח...
השבוע חזרתי לקבוצות מהעונש שלי, ואני מרגישה כל כך לא שייכת, כאילו בזמן שלא הייתי שם הקבוצה הספיקה להתגבש, נוצרו קשרים, חלקם אסורים בטיפול ואני נותרתי בצד. לא שייכת.
ואז מגיעה הקבוצה הזו שמישהי בוחרת שיר ואז מדברים עליו, והשיר הזה כל כך הכאיב לי שרציתי למות. עצרתי את הדמעות ככל שניתן ובאיזשהו שלב פשוט יצאתי החוצה בטענה שאני צריכה פיפי ולא יכולה להתאפק.
לחזור לטראומות בלי איזון תרופתי, אין גרוע מזה. בקבוצה כשחזרתי עוד הצלחתי להתנתק אבל בערב זה חזר אליי כמו בומרנג.
חזרתי הביתה מפורקת, והייתי צריכה לצאת לסידורים. הגעתי למצב של חוסר התמצאות, הרגשתי אבודה ומפוחדת ושהכל סוגר ומרגיש מאיים, והתקשורת שלי עם אנשים היתה לקוייה מאוד. רעד בלתי נשלט בגוף, ומבלי לשים לב שרפתי את עצמי עם סיגריה ודפקתי מכה רצינית בברך.
אני אפילו לא יודעת להגדיר מה חוויתי, או איך קוראים למצב הזה כי זה פעם ראשונה שאני חווה את זה. אבל זה היה מאוד לא נעים.
ביום ראשון אני הולכת למרכז יום ומבקשת שיחה לפני הקבוצה ומסבירה שאני לא יכולה להכיל את מה שקורה בקבוצות האלו מבלי שאקבל את הטיפול התרופתי שלי ונוגדי דיכאון.
מרגישה בנסיגה מטורפת בטיפול בחודש האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
