R.T.C

קולו של הטלפון הסלולרי כשפגע בנהר נשמע חזק, חזק יותר ממה שהוא אמור היה להישמע, זאת הייתה נפילה של לפחות עשרים מטרים אך הקול של המכשיר הקר שהתמסר לגלי הנהר נשמע כל כך חזק באוזניו של מקס שהוא היה מוכן להישבע שלא מדובר בנפילה של יותר ממספר מטרים בודדים, הוא שלף מתיק הצד המרופט שלו בקבוק ג'וני ווקר כחול וכוס מלוכלכת, הבקבוק כבר היה קרוב לסופו, אם הוא היה יודעת זאת קודם לכן הוא לא היה מסתכן ב"להשאיל" אותו מהפאב ה"שיקי" והיומרני מספר רחובות משם, הוא מזג לעצמו כוס גדושה ושלף מכיס מעיל הצמר הכבד שלו סיגר עבה ובשל והדליק אותו עם המצית הכסוף עם ההקדשה בכתב המסולסל שהוא קיבל ביום ההולדת הקודם שלו, הוא תמיד אמר שכך הוא רוצה לחוות את סוף העולם, על כסא מתקפל בלב המדבר, עם כוס וויסקי ביד אחת וסיגר בשנייה, צופה וצוחק עד שהסוף יקח גם אותו. רק שלא היה שם כיסא מתקפל, וגם לא מדבר, כי לא היה זה סוף העולם, טוב, לא במשמעות הרגילה של המונח, אבל בשבילו זה אכן היה הסוף.

הוא הכריח את עצמו לחשוב מחשבות עמוקות, על משמעות החיים, על ההחלטות שהוא החליט, ועל הפניות שהוא פנה בדרך אליהן. ואז המוח שלו, כמנגנון הגנה אחרון הפנה אותו למחשבות קלות יותר, סתמיות יותר, והוא הבין שהוא אף פעם לא לקח זאת בחשבון, הוא אף פעם לא לקח בחשבון איזה תחושה מסריחה זאת לסיים בה את החיים, התחושה של לא לסיים סיגר, כל מעשן יאמר לכם שהתחושה היחידה שיותר גרועה מלא לעשן היא זאת כאשר מונעים ממכם לסיים לעשן כנגד רצונכם. ומקס כבר גמר להחליט בינו לבין עצמו להחליף את הסיגר הקובני העבה שחיכה לו בתיק שהוא שמר לסוף העולם שהסתתר מתחת למיטתו עם שאריות החסכונות שלו, דרכון ובקבוקון מלא בוויסקי שהוא קיבל מתנה לכבוד סיום התואר בסיגר קטן יותר, אולי כמו אחד מהסיגרים הקטנטנים ההם בריח הדובדבן שהבחורה עם השיער האדום והאופנוע שהוא יצא איתה שנים לפני כן הביאה פעם מרוסיה. זה לקח למקס דקות ארוכות להפסיק לחשוב על תיק סוף העולם ולנחות בחזרה בגשר הקר שעליו הוא תכנן לסיים את חייו, הוא צחק, הוא צחק על איך הוא בילה את מה שהם כנראה רגעיו האחרונים עלי אדמות בחלומות בהקיץ, כשהוא נחת חזרה במציאות הסיגר כבר כמעט נגמר, הוא לקח שאיפה עמוקה אחרונה וטיפס על המעקה, כוס הוויסקי נפלה על הכביש והתנפצה לאלפי שברים של מציאות שיכלה להיות ולעולם לא תהיה. ערפול החושים שנוצר מהוויסקי ומתחושת הקבלה המוחלטת שהוא הגיע אליה עפפו אותו, והוא עצם את עיניו, הוא חייך, לא את החיוך הערמומי שלו, הכמעט קורץ, אלא חיוך אמיתי, חיוך שהוא לא לבש על פניו מאז שהיה ילד קטן, או, לפחות ככה הוא מניח, כיוון שהוא לא הצליח להיזכר בכך. הוא פרש את ידיו לצדדים והושיט רגל אחת קדימה והתענג על התחושה שעטפה אותו, שהוא כבר אינו בין החיים, אך איננו עדיין מת, וחשב לעצמו שיש שיקראו לתחושה זאת, חופש. כשלפתע נשמע קול צעקה נשית, הוא החליק ונחת עם בטנו על מעקה הברזל, זאת לא התחושה שהוא ציפה לה, הוא ציפה לתחושה של חיבוק חם ומשחרר, ולא לאגרוף ברזל לבטנו רווית האלכוהול. כשהוא חזר לחושיו היא כבר משכה אותו מטה מהמעקה לכביש, וחיבקה אותו, והוא בכה, בכה עד שהגשם החל לרדת ושטף את דמעותיו יחד עם שאריות הוויסקי מהמדרכה לנהר האפל שארב מטה, וברגע הזה היא הרימה אותו והובילה אותו למכונית הפג'ו הישנה והמתפוררת של אמה שחיכתה להם בצד הדרך.

"אקדח אשר נשלף במערכה הראשונה, יירה בשנית במערכה האחרונה" היינו סיפור פרי עטי אשר אני אפרסם כאן מפעם לפעם, לרוב במקבצים של שני פרקים, קריאה נעימה.