אז היו היה בחור יפה תואר, גבוה חסון, טוב לב.קצת שובב, אבל הוא היה חלק מהחבר'ה שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, ידעתי כל מה שהוא עושה כל מה שהוא אוהב ואפילו את מי איך ואיפה הוא זיין. חלקנו הכל, אני הייתי בית אצלם, זה לא היה פרנד זון, אנחנו מכירים מגיל8, פשוט היינו חברים.
היינו בני 17/18 ,היו לי כבר חבר'ה שעישנו כל מיני חרא, הבחור הנחמד תמיד התנגד לזה בכל תוקף, ביקש מהםשיפסיקו וסיפר על ההשלכות של הסמים, אבל למי אכפת כשאתה כזה מגניב? אז הם פשוט לא הקשיבו לבחור הנחמד.
הבחור הנחמד היה הראשון שהתגייס, אני ממש זוכרת איך עברנו את התקופה שלו בצבא מסתם לזיין ללמצוא מישהיא רצינית. מישהיא שתואה אותו עם כל השטויות שלו. היו לו כל כך הרבה תוכניות, לטוס לטיול בחול ואולי אפילו לגור אפשהו בחו"ל.
שירת איתו אחד סטלן, כזה שנתן לו לנסות חום, גז מזגנים... הוא לא התלהב מזה אמר שזה סתם, חבל על הבריאות ולהסתבך עם הצבא.
קצת לפני השיחרור הוא סיפר לי שיש מישהיא שהוא מאוהב בה, וחשוב לו שאני אכיר אותה ואגיד מה דעתי עליה. אז הוא לקח אותנו לדאבל דייט עד כפר סבא, ראיתי בפניי בחורה חמודה בלונדינית טבעי, בלי פוזה, סטלנית, אני מבינה טוב מאוד מה הוא מצא בה, הפשטות, הפתיחות והישירות כבשו אותו, ובצדק.
הבחור הנחמד השתחרר מהצבא וכמעט לא ראינו אותו כי הוא ישר עבר לגור איתה ועם אמא שלה. הוא דאג לעדכן בכמה טוב לו, ושיש לו מלא כסף, הוא טס לחו"ל כמה פעמים. כל חבר'ה השתחררו לאט לאט, חוץ מהקצינים כמובן, היינו עושים כמיטב יכולתנו כדי לעשות יציאות יותר קרובות לזוג המאוהב שאנחנו כל כך התגעגענו אליו, ופיתאום ביציאות הייתי קולטת שהוא מעשן ירוק, שהוא וחברה שלו מתענגים על זה, מתיפיפים כמה הסקס שלהם יפה יותר כזכות זה. קצת התבאסתי עליו, אמרתי לו למה אתה צריך את זה? אתה בפור על כל החבר'ה לך תגשים חלומות. הוא רק ידע להגיד אל תדאגי.
יציאה אחרי זה, זה כבר היה חום, אמרתי מה קורה לך?! הוא השיב לי שהוא לא מיליונר, ושיש יובש, ביקש שאני לא אחפור לו, הוא כבר היה לא אותו דבר,היה מתרגז מהר יותר, שבוע אחרי היצאיה הזו ביקשתי מהאקס שלי שידבר איתו, הסתבר שהוא כבר התחיל לעשן נייס ומבסוטון, יצאנו עליו ממש, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב.
הוא כבר לא היה אותו בחור נחמד, הוא היה רגזן, לא מוכן להקשיב, היה יכול לצאת עליי או על אמאשלו (שזה הכי קדוש לו בעולם).
יצא לו לבוא לבית כמה פעמים והוא אפילולא בא להגיד שלום לחבר'ה, כולם כעסו עליו.
התברר לי מאמא שלו שהוא התחיל להתבייש בבית שלו (חברה שלו גרה בבנין פאר, לאבא שלה יש וילה וג'פ), שהוא היה בלחץ ללכת משם, שהוא לא היה שם, קצת אחרי שהוא נסע האקס שלי אמר שהוא עישן נייס עכשיו, לפני שעלה לרכב.
יום אחרי זה התקשרתי אליו וצעקתי שיתעורר על החיים שלו, שהחברה כועסים, עליו שהוא ניתק איתם קשר, אני כועסת שהוא לא מתקדם בחיים. הוא החזיר לי בצעקה של אל תתערבי לי בחיים ושם השיחה נגמרה. לא דיברנו תקופה, כשהוא התקשר סיננתי...כששלח הודעה לא התייחסתי.
לא יפה,ולא פר להאשים את החברה שלו, אבל בגללה הוא התחיל לעשן, אצלה לא היו שאיפות בחיים חוץ מטיול להודו, כי אצלה הבת מסודר, לה יש מנקה שבאה כל יום להכין אוכל ולשטוף כלים.
אז זהו,מאיפה שאני באה, ברור שאם לא תשיג משהו בחיים בעצמך אתה תשאר בחור, בליי כסף ובלי כלום, הבתים קטנים, רכבים ישנים, ומנקה? יש דבר כזה? תרימי את התחת שלך ותנקי לבד.
אחרי חודש אם לא פחות כל החבר'ה התחילו לקבל ממנו הודעות שלא הבינו מה הקשר שלהם, על מה הוא מדבר, הוא יצא על כולנו, כולם גם ככה כעסו אז רק הוציאו את התיסכול עליו בחזרה, הוא פאקינג בקצה השני שלהמדינה שולח כלמיני הודעות לא ברורות ולא רוצהלדבר איתנו, כולנו טיפשים שלא הבנו כמה המצב גרוע, אבל בעיקר אני, פשוט יצאתי עליו כל כך חזק בלי להבין מה עובר עליו.
הריב קרה בשלישי, ומאז הוא לא ענה, אז החלטנו עם האקס פשוט ליסוע לבית של חברה שלו ולדבר איתו פנים מול פנים ביום שישי, שתינו היינו באוטו, ואז האקס הבריק, "בוא נתקשר לאחיו!", התקשרנו והסתבר שהוא בבית, ממש כמה מטרים ספורים מאיתנו, אז ביקשנו לבוא, הבחור הנחמד סירב, אמר שהוא והחברה נפרדו והוא רוצה להיות לבד אז שנבוא בארוחת שישי. אנחנו באנו, אבל הארוחת שישי כבר לא הייתה כמו כל ארוחות השישי, הבחור הנחמד שכבר לא נחמד, שוכב על הספה, חיוור ומזיעה, אמא שלו לידו, הוא ראה אותנו נכנס ונכנס ללחץ, קם מהספה בבהלה, באתי לחבק אותו, הוא לא החזיר לי, העניים שלו ריקות מתוכן, זה לא אותו בחור נחמד, זה מישהו אחר, הוא לא מזהה אותי, הוא לא מזהה את אח שלו אפילו.
הוא נכנס לפרניות ששוטרים רודפים אחריו, הוא לא זיהה הרבה אנשים, נלחץ מזה שיש איתו עוד אנשים, הנייס גאי מחק אותו. כל מה שהוא רצה זה את חברה שלו, זאת שלא מוכנה לענות לנו כדי להוציא אותו מהמצב הנוראי הזה, הכימקלים דפקו אותו, מחקו לגמרי, ניסינו לשכנע את המשפחה לאשפז אותו במכון גמילה, הם סירבו, אבל המצב רק החמיר, הוא היה קופץ מהחלון שנימצא בקומה 3 ומתחיל לרוץ ולהתפשט, היה מנסה לגנוב לאנשים הקרובים אליו כסף או מכונית.
אחרי שבועיים שהיה סיוט בשביל המשפחה בעיקר, אבל גם לנו היה לא קל, יצאנו וחיפשנו אותו ברחובות,החבר'ה סורקים כל אוטובוס שיוצא מהישוב רק שלא יברח רחוק יותר.
הגיעה השלב בו אישפזו אותו, הוא היה שם בדיוק 4ימים, ביום שבת היינו אמורים לבוא לבקר אותו, וקבלת שבת היינו אמורים לעשות אצלו בבית עם המשפחה שלו,הגענו והם אינם אכלנו עם אח שלו וחברה שלו.
בשבת עידכנו אותנו שהוא בבית חולים מיורדם ומונשם, שביוםשישי הוא פשוט התמוטת, כנירא איזה כימיקל התפרץ לו במוח וזה היה יותר מידי בשבילו, שזה כנירא הסוף, שזה מוות מוחי, עכשיו רק נשאר לקבל את ההחלטה אם לנתק אותו ואם לתרום את האיברים.
ביום ראשון נסענו להגיד לו שלום, שניה לפני שמנתקים את המכשירים, לא אשכחה את המראה הזה, קיר מפוצץ מכשרים, אבל הוא נירא כלכך חיי, המכונת הנשמה עבדה, זה היה נידמה לרגע שזלגת לו דימעה, והנוף מהחלון כלכך פסטורלי, בית חולים הדסה עין כרם בירושלים, יום יפה ובהיר, המיטה שלו ממש ליד החלון, רציתי לגעת לו ביד אבל פחדתי, הרגליים שלי רעדו הדמעות לא הפסיקו לנזול, יצאה מפי צעקה קטנה, לא מאמינה שזה אותו בחור נחמד שוכב פה לפניי, לא מאמינה שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. אמא שלו בחרה שלא לזכור אותו ככה, מבינה אותה, זה מראה לא פשוט בכלל.
מותונקבע בערב יום הזכרון לחללי צה"ל, עבר כבר יותר מחצי שנה.ההלויה הייתה ביום הזיכרון עצמו.
באותו ערב, נפגשנו כל החבר'ה בטקס, לא הפסקתי לבכות, לא בגלל החיילים, בגל אותו בחור שהיה חבר הכי טוב שלי, בידיעה שמחר ההלויה, והינה אני כבר שומעת שמועות ששהוא מת ממנת יתר, שמסתבר שהוא עבד בשב"כ, איזה שטויות רק לא שמעתי...
הצלחנו לשמור את התקופה הזו בסוד מהישוב אבל אנחנו בכבר'ה נשברנו, והתפרקנו.
בהלויה היה מלא אנשים, מלא צעירים מכל הארץ, הוא היה מ"כ בצבא, היה סופר חברותי,ההסעות שאירגנו לא הספיקו אפילו לחמישית ממי שהגיע.
לא יכולתי לעמוד על הרגליים, ההלויה הזאת, היה שלב שהיה צריך להחזיק אותי כי עוד רגע ההיתי נופלת מהרגליים.
חברה שלו לא דיברה עם אף אחד כמה חודשים, רק בחודש האחרון היא התחילה לדבר איתנו, אבל לפני שבועיים היא טסה להודו, אנחנו אפילו לא יטדעים איך הוא היה בחודשים האחרונים לחיו, איך הגיעה לצב הזה, ומה קרה שם בכלל... כל כך הרבה שאלות ,שאין עליהם תשובות.
זה חור בלב שלא יתלא לעולם, ביקשתי סליחה על הקבר שלו על זה שלא הייתי מספיק עקשנית, שלא הייתי אכפתית מספיק, שנתתי לזה לקרות, שרבנולפני שהוא נפטר. השיחה הזאת עדין שמורה אצלי בפלפון, אני מפחדת לעבור עליה שוב, כי אמרתי דברים קשים, אני לא אסלח לעצמי אף פעם, מקווה שהוא כן...
כינוי:
*מפוצלת*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
