אני והפיצול שלי

אז עכשיו זה בטוח דיכאון, נירא לי שאני צריכה עזרה.
השאלה עד כמה אני מוכנה לקבל עזרה.
מכירים את ההרגשה שאתה פשוט רוצה להעלם? המחשבות האובדניות מטרידות אפילו את אותי, אם זה להסתכל על סכין וחשק עז לדחוף אותו עמוק ללב, אם זה החלון שקורץ לי מקומה 10, ואם זה סתם לחצות כביש בלי להסתכל לצדדים בתקווה שיבוא איזה אוטובוס או משאית.
הכל שורף לי מבפנים, מרגיש שאני מנסה לאותת לחברים שאני צריכה עזרה אבל הם פשוט לא מבינים, מרגיש שאני מאבדת אמון באנשים, לכל אחד יש אינטרס, הבחורים פשוט רוצים זיון, הבנות פשוט רגילות להיות נחמדות אליי כי מפחדות ממני, רגילות שאני דורסת כל מי שלא מוצא חן בעניי.
אבל עכשיו? אני כולי רסיסים, שלא מצליחה לאסוף את עצמי.

יום שבת יצאנו עם החברים לטיול, לטבע, אבל אני פשוט ישבתי לבד ובהייתי בנוף, קמתי ונעלמתי לחצי שעה, אני צריכה יותר מזה, יותר מחצי שעה של להעלם, הייתי מוחקת את הוצאפ כבר מזמן אם הייתי יכולה להרשות לעצמי, הייתי מסננת את כולם אם הייתי מספיק חזקה.
החברים לא רגילים לראות אותי שותקת ורגועה , בוהה, הם מבינים שמשהו לא בסדר אבל כנירא שלא מספיק אכפת להם.

עכשיו למשל? בא לי שיחבקו אותי, מתוך אהבה, מתוך אכפתיות, ולא מתוך אינטרס.
נהייתי קוצנית בזמן האחרון, מרגישה כמו עשב שוטה וקוצני, מיותר ומפריע לעין.
ככה מרגיש דיכאון?

אני מאוד משתדלת להעסיק את עצמי כל הזמן, בשתי העבודות, להשאר בהן עד מאוחר, להגיע הביתה וללכת לישון.
מאז שניפרדתי מהאקס רזיתי 5 קג, בשבועיים האחרונים  רזיתי עוד 2 קג.
ביום שישי לא יצאתי מהמיטה עד יום למחרת.
 מצחיק שאני יודעת להראות ענינים כרגיל אחרי כל זה(חוץ מיום שבת).
האופטימיות שלי נעלמת לאט לאט, אז לכל אחד יש מחיר... ולכל אחד יש אינטרס.

האופטימיות out
הדיכאון in