היי!
זאת שוב אני
איך זה שאני תמיד נעלמת למלא מלא זמן?
הפוסט האחרון היה בפברואר...
תנו לי לספר לכם מה קרה מאז:
ב2.3, ניסיתי להתאבד. כאילו, לקחתי כדור אחד של אקמול. כלכך נועז.
אבל זה יותר סמלי מאשר ניסיון אמיתי.
ואז שלחו אותי לפסיכולוגית לכמה זמן, וזה לא באמת עזר, אבל לפני איזה חודש ביקשתי מההורים שלי להפסיק את המפגשים איתה כי לא רציתי יותר.
ואז הפסיקו לי את המפגשים איתה, למרות שזה לא היה ממש מפגשים קבועים, זה היה כזה..מדי פעם.
ואז לפני יומיים הגעתי שוב לנקודת שבירה.
לקחתי 6 כדורי אקמול(זה כל מה שהיה לי בקופסא לצערי\מזלי), כדור אחד של כאב בטן ושני כדורים נגד צינון.
זה כבר לא התאבדות עם הכותרת של "אני שונאת את חיי", זה יותר..."אני שונאת את מי שאני ואת מה שעשיתי לאנשים."
יש לי קצת הרבה רגשות שנאה כלפי עצמי: אני לא אוהבת את איך שאני נראת, או מדברת, והכי גרוע זה שכל הרגשות האלו מתפרצים בדיליי.
למשל, אני יכולה לצחוק על אנשים גם אם זה בצחוק וזה חברים שלי, אבל אחרי כמה זמן אני אבין שזה היה כלכך מטומטם וכלכך לא במקום ואני מטומטמת בגלל כל הדברים האלו שאמרתי ועשיתי.
אז לקחתי 6 כדורי אקמול ובדרך שאני לא אספר איך, אני קצת....חתכתי את עצמי.
זה לא חתכים עמוקים או משהו, זה לא הגיע לוריד או לא יודעת מה, אבל זה לא היה נוראי בכלל.
ואז, אחרי לקיחת 6 אקמול וכדור כאב בטן, סיפרתי את זה ל3 אנשים(שאני אשים עליהם שמות בדויים):
קטניס
טארדיס
אנדר
קטניס ניסתה לגרום לי להקיא בזה שהיא כעסה עליי (אגב הכל היה בוואצפ) ואמרה לי להקיא ואני לא הסכמתי.
אנדר אמר לי שהוא מאוכזב קצת ובעיקר דואג לי ושבפעם הבאה שכל דבר קטן קורה שאני ישר אבוא אליו לדבר איתו. לזה הסכמתי ואני מקווה שאני אזכור את זה בשבירה הבאה.
טארדיס נהייתה עצובה כמו בפעם שעברה, ואמרה לי שהיא צריכה אותי בחיים ושהיא לא תוכל להתמודד אם אני אמות.
אחרי זה, בערב, כשנכנסתי להתקלח,
ידעתי שאני לא אוכל להירדם הלילה.
אתם מבינים, יש לי קצת בעיות שינה.
ביקשתי מההורים שלי והם לא הסכימו לתת לי כדורי שינה, אז בערב של היום שלקחתי את הכדורים גם לקחתי כדור של צינון שיש לו אפקט מרדים. נכנסתי להתקלח, ואז כשיצאתי לקחי עוד אחד, למקרה ש..
ואז נכנסתי למיטה, וזה עבד.
אחרי 5 ימים של חוסר שינה, זה עבד וישנתי 8 שעות של שינה, אומנם קלה אבל בלי להתעורר באמצע הלילה כמו תמיד, בלי שעה וחצי מינימום של להתהפך במיטה עד שאני מצליחה חצי להירדם.
סיפרתי לעוד שתי חברות(שמות בדויים):מיניבורשטיין וסאמי
וההורים שלי לא יודעים, אבל אני מניחה שהם יקראו את הבלוג שלי ויתרצו את זה כ"זה באינטרנט אין פרטיות" כשאני אבקש מהם לא לקרוא את הבלוג שלי.
טוב, הינה בא הסוף שלי.
אני מקווה שישתפר לי קצת הרגשות שנאה כלפיי ושאני אפסיק להיות כזא בת 14 מטומטמת.
ביי!
מלודי(כן אני רוצה שזה יהיה הכינוי שלי. זה הכינוי שלי IRL אז למה לא פה?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
