*הקטע הבא יהיה בשפה די ספרותית והוא כולל דברים אובדניים ודיכאוניים. אני מטופלת ע"י פסיכולוגית ואני בתחילת הטיפול, האנשים הקרובים אלי מודעים למצב הנפשי שלי ואין צורך לדווח עליי לבית חולים הקרוב :)*
אז כפי שאפשר להבין מהפוסטים הקודמים שלי, אני מלודי, ואני בדיכאון. לא יודעים ממש מה הוא נגרם, על פי הפסיכיאטרית שדיברה איתי בערך שעתיים ולא ממש הגיעה לעומק של הכל, אני צריכה טיפול רגשי כדי לנסות להבין את הדבר שמעיק עליי ושאני לא מודעת אליו.
אז הבה אני אספר לכם מעט על הדברים שקשורים למצב הנפשי שלי:
אני מודה בזה, אני בורחת מאנשים. לא הרבה מאוד, זה קורה רק בזמן האחרון, וזה ישמע קצת "אימו" אבל אני באמת יודעת שאני פוגעת באנשים עם המצב שלי. אני חותכת את עצמי, אני לוקחת כדכורים בניסיון להתאבד, ואני גורמת לכולם להילחץ ולחפש אותי ולהרגיש כלכך רע.
אז אני מנסה לברוח. כדי שלפחות אם אני אמות, אז אני לא אהיה קרובה אליהם כלכך. אני מעדיפה שישנאו אותי וירגישו טיפה עצב ואולי אפילו הקלה עם העזיבה שלי, מאשר שאנשים יתאבלו עליי וכלכך יסבלו מהעובדה שאני בחיים לא אחזור אליהם.
השבוע האחרון שעבר עליי היה נוראי. אין לי מילים אחרות לתאר אותו. הוא היה חשוך, מפחיד, מדכא. כל יום היה טיפה יותר רע מקודמו. בכל יום התרחקתי קצת מהחברות שלי. בכל יום ניסיתי להיות עם החבר שלי, כי הוא יכול להישאר איתי אחרי בית הספר והוא מעודד אותי מאוד. אבל הוא לא יכל. הוא היה מלא עבודות, או שדאג לגבי ההסעה שלו הביתה, או פשוט שכח. התירוצים שלו היו קצת מגוחכים לדעתי, אבל אני יודעת שזו כנראה האמת. אני לא כועסת עליו, אני קצת מאוכזבת בכללי ויודעת שאם הוא היה נכנס קצת לתמונה אז כנראה המצב היה אחרת.
בכל יום אחרי הלימודים המעיקים, הלכתי לספרייה וישבתי בפינה מרוחקת. מצלמות האבטחה לא מופנות לשם משום מה, ואפשר לשבת על הרצפה שעשויה מבעיקרון שטיח (שטיח מקיר לקיר, אני חושבת שזה המונח לסוג רצפה הזה) ולהישען על נקודת המפגש של שני מדפי ספרים גדולים שיוצרים מעין נקודה סודית בספרייה. ממש מתחת למזגן, שמרגיש כאילו הוא מכוון ל15 מעלות, ישבתי אני, ילדה בת 14 עם ג'קט אפור ואוזניות קטנות לבנות. ישבתי ובכיתי. בכל יום השבוע.
ישבתי שם, ניסיתי להחזיק את עצמי ולהתמודד עם הסערה שהתחוללה בתוכי. אבל כמובן כרגיל הפסדתי בקרב, ואז הסכר נפרץ והדמעות זלגו. בשקט, משתדלת לשמור על נשימה שקטה, רעדתי מרוב קור וחיבקתי את רגליי, ופשוט נתתי לעצמי הפסקה מכל ההחזקה הזאת של כל יום. לנסות לא להוריד את הראש בשיעור מרוב חוסר רצון ללמוד, לנסות לא לפרוץ בבכי פתאומי, לא לצעוק בזעם ולא לכעוס על החברות שלי, שלא מבינות מה לעזאזל עובר עליי, הדברים האלו שגורמים לי לקחת נשימה עמוקה ולדעת שעוד מעט ייגמר היום, ואני אוכל לתת לעצמי להתפרק. קיוויתי לא להיות שם לבד.
בכל יום, קיוויתי להגיע לפינה, להתיישב, ושאחרי דקה פתאום צעדים שקטים ובקושי מורגשים ישמעו לידי, ותוך שניות אחדות אני אראה את הפנים המחייכות שלו, עובר מעבר לפינה ומתיישב לידי. גורם לי להריגש כלכך הרבה יותר טוב, הרבה יותר רגועה ושמחה. אבל הוא לא בא. ואני חושבת שה"אכזבה" הזאת, למרות שהכנתי את עצמי לזה במשך כל היום, היא מה שהוסיף לתחושה הנוראית. העובדה שידעתי שלא משנה כמה אני אהיה מוקפת אנשים, אני עדיין לגמרי לבדי. עובדה שהאדם שאני הכי רוצה להיות איתו, כמעט האדם היחיד שאני לא בורחת ממנו לגמרי, הוא היחיד שלא מדבר איתי כמעט. היחיד שלא רואה אותי בהפסקות. היחיד שאני כל כך מחפשת, כל כך רוצה לראות, ובכל זאת איכשהו מפספסת.
לבדי, אני הקשבתי לפלייליסט של שירים. פלייליסט יפה, של Panic! At The Disco.
עם שירים מקסימים, שתיארו את התקופה שאני מרגישה, שגרמו לי לבכות עוד מההבנה הזאת.
הספרייה עומדת להיסגר. אני קמתי, ויצאתי משם. נראיתי כאילו לא בכיתי, אולי קצת מבואסת. ואז עליתי לאוטובוס שלי, ונסעתי הביתה.
ובכל יום מההתחלה.
עכשיו סוף שבוע, הדברים השתפרו מעט. אני מקווה שזה התחלה לשיפור במצב הרוח שלי גם בזמן בית הספר. אני מאוד מקווה.
להורים שלי לא אכפת. כלומר, כן, אכפת להם, אבל חוץ מלתת לי כדורי אומגה 3 ולחשוב שלדבר עם פסיכולוגית(עוד פעם) יעזור לי, הם לא עושים כלום. אמרו להם כבר כמה פעמים לקחת אותי לבית חולים, והם מתנגדים. זה הדבר היחיד שעדיין לא ניסינו כדי להתקדם בתהליך הזה, וזה הדבר היחיד שהם לא מוכנים לנסות. כי,אם יורשה לי לומר, ההורים שלי פחדנים. הם מאוד התנגדו שאני אלך לפסיכולוגית ולא נתנו לי ללכת עד שבית הספר לחץ עליהם מאוד ונתן להם שירות פסיכולוגי בחינם(ובואו נאמר שכסף זה לא ממש הבעיה הגדולה של המשפחה שלנו).
הם מאוד התנגדו שאני אלך לפסיכיאטר בכלל, עד שבית הספר לחץ עליהם מאוד ואיים לערב גופים חיצוניים כמו משרד הרווחה.
הם מאוד לא אוהבים דברים שהם לא מכירים, ומאוד דואגים לעתיד שלי. יותר ממה שאני דואגת.
אני הייתי רוצה שהם יותר ייתנו לי חופש, ושקצת יתפשרו ויפתחו את ראשם לדברים חדשים ולא ידועים.
אני מפסיקה לקחת את הכדורים האלו. הם לא עוזרים לי, ואני לא רוצה אותם. אבא שלי חושב שהם עלולים לעזור, אבל מאז שאני לוקחת אותם המצב רק יורד. אני לא לוקחת אותם יותר.
אני אצא מזה בסופו של דבר. או שאני אתאבד. מה שיבוא קודם.
מלודי