בועיות שקופות קלילות עדינות מבריקות מצבעי הקשת

זוהי השמחה

שהיה כבד להכיל כשחוליות הצוואר סחבו עליהן את כובד האימה

והאימה כחרדה, כפחד ככעס מודחק ומצטבר, של שיתוק

והניתוק שהובילה אליו אותה אדישות אותו הלם אותו ויתור על ההתמודדות שבאותו כאב

אדישות וריקנות כהגנה, ולווא דווקא ממקום שחור, כמו ממקום נייטרלי של שלמות

באותה שלמות לא היה צבע

והשמחה- לא יכולה להיות הצבע האדום,

לא, השמחה האופטימיות האור והעוצמה, כבועיות שקופות המקרינות את כל צבעי הקשת

השמחה הטבעית לי, השפע העדין הזה המחלחל בכל גופי

והשכבה, ההילה, המקיפה, אדום, כתום, צהוב, ירוק, ורוד, כחול, סגול לבן שקוף

היא זוהרת, אני אור, אני אור גדול

יש הבדל, זה לא אותה שלווה שקטה נייטרלית, זוהי שלוות האדמה, הטבע, החיי, הרוטט סביבי

זוהי שלוות גן עדן

אני מרגישה כאילו אותו אירוע לעולם לא יתפרש ויזכר כמו שנשמר בזכרוני בעבר

מעבר למרחבים אחרים ריכך את הנחיתה

אותו זיכרון טראומתי, כאילו עליו התגבשו כל מיני אמונות ומסקנות

כאילו עליו התגבשו אחרי שנים זכרונות שמספרים את הזכרונות כסרט מצטבר

זה אחרת, זה לא אותו רגע אימתי ומפלצת, זה השיעור הפנימי שלי

ומה עומד מאחוריו...

עוד לא הספקתי לעכל וכבר נחתתי לחמישה טיפולים אתמול, אחרי סשן ההיזכרות והתמקדות

לחוות את התחושות ההן שהן מימדים בפני עצמן, הם מתעצמות ואז משתחררות, נעלמות.

תפאורת העבר, שאני מאתרת מעטרת את השבועות האחרונים שלי, שלוש פעמים בשבוע,

לפעמים אני תוהה מה אני עושה שם,

רק ממקום אחר, לגמרי

וזו שב אני שמנסה להרחיב להם את שדה הראייה, להחזיר להם את האופטימיות, האמונה בקסם של החיים

והוא אומר לי על עניינים אנרגטיים, ואני מקווה שמילותיי פותחות לו את השערים אליו נשמתו רוצה להיפתח

אבל לא יותר מידי מקווה, אני לא מתישה את עצמי עם פסיכים ומיואשים, החלטתי, אני עושה מה שנכון לי

ולא פוגע בי, מה שאני יכולה, זוהי לא נתינה מוגזמץ, אני שומרת על הגבולות שלי, ואני בעוצמה.

שבוע אחרון בדירה ליד הים, ואז..

אני אסע עם הארגזים שלי לבית החדש,

חלקת גן עדן בפוטנציאל אמיתי, לאיחוד הקדוש שלנו

וזה הצעד הראשון, שפותח את כל החלומות

בצפר לקסמים

אני והוא והנמר הקטן שלי בהתחלה חדשה

או אמא כמה שכבר השתוקקתי לכזאת חלקת אדמה.