זה כמעט בילתי נראה,

כמו דמעות של גשם קלושות שנמוגות על החלון

בין עירות לשינה סיגרייה בפי מותחת קווים חלשים של עשן, של מילים, של אותיות

כדי למצוא, למצות את הרגש החמקמק שמשתולל בעדינות מרטיטה עצבים בלבי

כמו איזה עש בין שמיכות צמר חומות מרופטות קרועות

כאילו לא רוצה להגיע לשם

מצד אחד שום דבר לא מציאותי

הכל נורא סובייקטיבי, כשאין מציאות אחת אלא אינסוף מציאויות

וכל אחד רואה לנכון את הכיוון שלו ומצדיק עצמו או שלא

רגשי אשם מרחפים בשמי הלילה בתוך יותר מידי היכלים שממלאים את לבי אהבה

אהבה, חמלה, רגשות אשם יש הבדל בין השלושה של אותו משולש ובכל זאת הם מתערבבים שם באפלה

פחד, אימה, שנאה, כעס, השפלה, דבר מוביל לדבר זה הכל מתעורר כאחד- אבל באדישות כזאת שהופכת לבלתי מורגשת

היא רק חורכת מבפנים

וכך כשכל אחד מפרש כרצונו הסובייקטיבי והאוטומטי המותנה

איך אפשר לדעת מהי האמת?

וכשזה מתעורר? הפחד- שזה יחזור על עצמו

שמרוב אהבה אשלח את זרועותיי קדימה והתייפח חלושות על הרצפה באין אונים

שמרוב אהבה אפגע בעצמי בכך שאתן לאהובי לפגוע בי? להשפיל אותי? לזרוק לעברי את ברקי ורעמי הכעס המחולל את ההרס המוחלט

שמרוב אהבה אהפוך כזאת אדישה בתוכי, וכף החוסר אונים תכריע, מתוך ייאוש טבול בעצב המר

שארמה את עצמי שזה מרוב אהבה

ואיך זה שזה עדיין משתלט גם שם גם במעשי האהבה הרצון הנואש, העלוב, המפלח מבין תשוקתי

הרי ראינו לאן מוביל אותו עניין של קונפילקט פנימי, מעשי לילה הופכים ליום והיום הוא איום ולא נגמר

הזכרונות האלה לא מציפים אותי כזכרונות, הרגשות האלו עולים, כפיסות הזמן שנראות כמקבילות כמשקפות

וגם הפרופורציות שום דבר כבר אינו בטוח

חלמתי לפני מי זוכר מתי שדמותו הופכת לדמותו או לפחות את הדימיון ביניהם.

ולא רציתי שהסיטואציות האלה יהפכו לפתיח של הסיוט הבא

אני זוכרת לברוא את מציאות חיי, אני זוכרת, רק לא כרגע בלילה הזה, 

משהו צף ועולה ועדיין לא לגמרי ברור מהי מציאות ומה אני בודה ואם כך מה שוויו של הרגש לעומת האמת והאם בכלל יש ערך לקיומה