טרופוספירה

אין מספיק מקום בשביל האוויר להכנס ואני טובעת בתוך עצמי.

יש בי, אולי, שביב של רצון להיות טוב יותר. בגללה, אני חושבת? אבל זה לא אפשרי.

כל אלה שנאחזים בסביבה שלהם בשביל תקווה, איך לעזאזל? אני דוחפת את המחשבות שלי מהגבולות של עצמי אל מה שמקיף אותי-

ככה עושים את זה לא? מסתכלים על כל מה שיש לך? מכירים תודה? מרגישים אהבה? זוכרים שלא לבד? 

אבל אני פוגשת רק עוד כאב, של האנשים היקרים לי ושל הקהילה שלי. 

אם גם להן כואב, והן, לעומתי, מוצלחות יותר, ויפות יותר ובעלות יותר הישגים, איך לעזאזל למישהי כמוני אמורה להיות תקווה שלא יכאב לה מתישהו?

ואם כולן סביבי כואבות, ולא רק הן, העולם כולו מלא בפאקינג סבל שרובו מעשה אדם, מה הטעם אם אני לא אכאב? 

אני יודעת

שאם היה לי אקדח עכשיו

הייתי עושה את זה