[Kiss Kaerimichi no Love song/Tegomass]




בחמש וחצי תמיד מצלצל השעון מעורר שלי

אבל אני דקה לפניי הזמן מתעוררת ומחכה לו

בנתיים מנסה להרוויח את השישים שניות האלה בלהירגע.

אני תמיד מתעצבנת לקום בבוקר,כל יום זה אותו דבר

אני חושבת על זה שכולם הולכים להתעורר לפחות שעה אחריי

אני חושבת על הקור שאני יוצאת אליו,החושך בחוץ

ובעיקר על כל השעות המבוזבזות האלה של הנסיעה לבסיס.

אני קמה מהמיטה לובשת את המדים במשהו כמו דקה על השעון

שוטפת פנים מצחצחת שיניים מסתרקת בקטנה,עושה פיפי(פרט חשוב)

מפעילה את המחשב ומתעדכנת
שמה את האוכל שלי מהבית ואת השתייה (בד"כ בקבוק גדול של נסטי/מים)

ואם נשאר לי קמצוץ של זמן אז מתאפרת או מכינה לי תה

שאני מספיקה לשתות ממנו בדיוק שלוק
ואז אני יוצאת החוצה וקר לי אז אני מקללת את כל העולם בלב

ואת הרגע שבו התגייסתי ואני הולכת בחצי ריצה הליכה לתחנה.

אני עולה על האוטובוס, קו 700 שהוא ישיר מהבית שלי לקרייה

טוב שיש אוטובוס כזה אבל למה רק פעמיים ביום?!

הנהג כרגיל שואל אותי את השאלה הכי מעצבנת ביקום;

"מה לא השתחררת?"

מה נראלך שאני עושה עם מדים?!?

ואז אני מקווה שהוא לפחות יפצה על השאלה הזאת בנסיעה

ויגיע בזמן שאני לא אצטרך להודיע למפקד שלי שאני מאחרת.

אני הולכת לספסל מצד שמאל של האוטובוס,אחד אחריי הדלת האחורית
 כי בצד הזה יש שמש כשיש פקקים ושם ההסתברות שיהיה לי רעש

הכי פחותה כי מקור הרעש הוא או

מקדימה מהרדיו והשירים המעצבנים של הנהג

או בספסל האחורי בו כל הג'ובניקים שחוזרים בשתיים כל יום ה

ביתה יושבים ומרשים לעצמם להיות ערים במשך כל הנסיעה הזאת.
חוצמזה כשישלי שמש על הפנים כשאני ישנה אני מרגישה חיה יותר

(אולי בגלל שקפאתי מהמזגן על הקור או שבאיזושהי דרך אני עושה פוטוסינתזה)
אני תמיד הראשונה שעולה על האוטובוס שלי ולכן כל פעם שיש נהג חדש

אני זאת שהוא מסנג'ר אותה להראות לו ת'דרך אבל איכשהו אני תמיד מתחמקת בדרך נס.

בתחנה אחריי עולה תמיד חיילת שאוהבת אותי.

אני לא אוהבת אותה ואני לא מכירה אותה אבל איכשהו תמיד היא תשב מלפניי בכיסא

היא כנראה אוהבת להרגיש ת'רגליים שלי בתוך התחת שלה או משו
ואז אני שמה לי שעון מעורר לעוד שעה ועשרים דקות (שאני אספיק להתאפר)

ואני מנסה לישון......ומנסה לישון...ומנסה לישון

רק שלפעמים הג'ובניקים שחוזרים בשתיים כל יום עושים רעש

ומפריעים לי לישון ואז אני כל שנייה קמה,מסתובבת אחורה ותוקעת את

פרצוף הזומבי המפחיד שלי! שברוב המקרים לא ממש עוזר

ואז אני נרדמת איכשהו בנתניה ואני מתעוררת אחריי עשר דקות ורואה שאנחנו עדיין בנתניה

זה מעצבן שיש את כל הירידות האלה מנתניה לכביש החוף,כאילו לא מספיק שהם

יוצאים בחצי שעה אחרינו הם גם עוקפים אותנו ותוקעים אותנו בפקק ענק

ואז אני משנה פוזה כדי שלא יתפס לי הצוואר ואני מרביצה לרגל שלי

כי היא תמיד נרדמת!$@# וכשהצוואר נתפס זה כואב.

אז אם אני ממש עייפה אני נרדמת ומתעוררת בהרצליה פיתוח

בדיוק כשהנהג פותח תדלת ומישהו קרח עם שפם מסתכל עליי ויורד

ואז אני מתאפרת  

אנחנו נתקעים עוד בפקקים של ת"א ואז בדרך כלל ב-8:00 אני מגיעה

והנהג מוריד אותנו 1000 מטר אחריי הקרייה ואז אני מקללת אותו אבל כבר לא בלב

אני מוציאה את ההרחבה וצועדת לי לעוד יום בצבא.

אז כן זה היה התמצית של המסע שלי לקרייה בכל בוקר

Kaerimichi ביפנית אומר-בדרך הביתה

שזה גם השם של השיר ששמתי היום בעידכון והוא קצת נתן לי השראה

לכתוב את הפוסט הזה אחריי שכל הזמן חשבתי על הדברים האלה

וחוץ מזה אני מצידי באמת בדרך הביתה,לא עוד הרבה נותר לשחרור

אז יש לי אופטימיות בלב וקצת פחות עצבים

אני הולכת בסופ"ש להיות בקריות עם הקיפוד

שבוע הבא מגיעות אליי העדשות החדשות שלי!!!@$ איזה אושר

שיהיה לכולם סופ"ש מפגר (בשפתו של ג'קי)