פכים קטנים

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות
ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק
כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה
הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה,
מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר
אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים
בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.  

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה
העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת
ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים
כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש
עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים
בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד
שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם
ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם
חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.  

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות
והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.