המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל
בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן,
להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית
להם מתאימה.
מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי
מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את
תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך
תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני
מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים
המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי
ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת
של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום
ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק
מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו
שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה
מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי
לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?
אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר,
נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים
לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו
שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק
החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה
מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה
ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות
קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון
שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות
הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.
היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.
Robin Wight, Don't Let Go
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
