אני אוהבת וילונות רכים ושקופים וכל הציורים שלי בגוונים של שחור ואדום
כרותי ראש עם גוף של חיות וכולם בטוחים שאני מטורפת ומוזרה והדבר היחיד
שאני בטוחה בו זה שכואב לי הראש כי מנורת השולחן הורדרדה עושה לי כדורים
של אור בעיניים אחרי שאני מביטה בה לשניה ובא לי לבלוע את כל כדורי ההרגעה
שגנבתי מהמגירה. למה יש אנשים יפים כל כך שגורמים לי לרצות לצום ביום שאחרי
עד סוף חיי ואז מגיע היום הזה ואני מחפשת משהו מתוק לספק את ההתמכרות
ושוכחת מזה ואז נזכרת ואז אוכלת שוב בלי למצמץ. אני מנסה להמנע מאינטרקציות
עם אנשים ומאכילה את החרדה החברתית שלי עד שהיא בגודל של הר ומציירת עיניים
עם גבות עבות שלעולם לא יהיו לי על גבי השולחן בכיתה בזמן שהמורה לתנך מסבירה
למה חרדים לא מתגייסים לצבא ולמה הם עושים עבודת קודש ומקיאה קצת בפה.
לפעמים אני עצובה אבל רוב הזמן אני לא מרגישה כלום ותמיד עייפה והכל נראה אפור
וחסר משמעות ואני רוצה שיגיע כבר החורף וללבוש בגדים שגדולים עליי בשלוש מידות
ושיפסיק להיות כל כך חם כי תץמיד חם לי
מחר העצרת נתראה בכיכר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לונה.