לא יכול לראות אותה אוכלת כמו שהיא אוכלת, מה היא לא רואה איך היא נראית?
זוהי ביקורת ששמעתי מבעל צעיר, שנותח לפני חמישה חודשים, על רעייתו שעדיין לא בשלה לה השעה לבצע ניתוח או כל פעולה אחרת על מנת לרדת במשקלה.
הניתוח הופך אותנו לשיפוטיים כלפי בני משפחה שמנים, אנשים עבי בשר החולפים על פנינו ברחוב או כאלו האוכלים במלוא התאווה. הם מעוררים אצלנו לעיתים שאט נפש וגועל.
שאלתי אנשים בקבוצותיי מה הם מרגישים כלפי מראות כאלו? התשובות נעו מרחמים, וכלה בגועל, כעס, זלזול. הרבה מאוד רגשות עזים כלפי שמנים. רגשות דומים לעניות דעתי שחשנו כלפינו בעומדנו מול המראה.
הרבה מאיתנו, מרוממים מתחושת התעוזה שאחרי הניתוח, מרשים לעצמנו את המקום השיפוטי. אני גם חטאתי ביוהרה זו הרבה מאוד פעמים. לכאורה השאלה בה אנו חוטאים היא "למה הוא לא יכול לעשות משהו עם עצמו?" היא שאלה לגיטימית. אך האומנם?!
רבים מבקרים היום בקבוצותיי טרום ניתוח והרבה מהם, אחרי הקשבה לחברי הקבוצה, מבינים שאינם בשלים לניתוח. הרבה אנשים מבינים אחרי ביקור בקבוצה שנדרשת עשייה רבה עם הניתוח, ושלאחריו החיים לא יהפכו בין לילה לחיים "רזים". רבים יוותרו על הניתוח וחלקם ימשיכו הלאה, כאשר הם מבינים יותר את שנדרש מהם, אבל הם עדיין לא שם.
רק אנשים שיבינו כמה תעוזה ועשייה נדרשת לאחר הניתוח, ישכילו להפיק ממנו את המירב. אחרים, שעשו אותו על מנת להיפטר "מהשמן" שלהם כבמטה קסם, יגלו שמדובר במקסם שווא.
ואנחנו השיפוטיים, שרוצים לתקן את העולם עם ניסיוננו לתקן את עולמנו שלנו, עלינו להמתין להם בסבלנות רבה. לאף אחד אסור שתאוץ הדרך, לכל אדם מגיע זמן להבשיל אל תהליכיו. אם יעשו זאת כולם מתוך אמונה שהנה נמצא עבורם מטה הקסמים, הרי סופם להיכשל גם הפעם.
רק בקשה קטנה לי אליכם, אלה שכבר עשו את הדרך או החלו בה אחרי הניתוח: זכרו כי אלו תחושות קשות כלפיכם, כלפי השמן שבכם, שהובילו אתכם לשולחן הניתוחים. אלו תחושות של יאוש, גועל, שאט נפש וכעס עצמי שהנחו אתכם אל האקסטרים. רק תוך מודעות כך תוכלו לזכור את הכיוון בו עליכם להמשיך ולעשות.
אוהבת,
אביגיל