מחר בת דודה שלי עושה הפלה ואני הולכת איתה.

היא בגילי, היא כל כך צעירה ותמימה, כל החיים עוד לפניה היא אפילו עוד לא סיימה ללמוד!

חבר שלה לחץ עליה בהתחלה להשאיר אותו, נו בטח קל להגיד כשאתה בן 23, נרקומן שישב בכלא כבר כמה פעמים בלי עתיד.

אבל היא, הילדה הזאת, ילדה זהב.

ילדה חכמה עם עתיד מדהים.

רק בוועידה היה קשה אז מה יקרה מחר?

לשבת עם הבנות ולדבר עם כולן, כולן משתפות וצוחקות לפעמים אבל אף אחת לא באמת צוחקת.

כולן מבינות אחת את השנייה, אולי בגלל זה היה כל כך קל להתחבר איתן.

המבוגרות יותר ישבו בשקט, עם מבט עצוב על הפנים, לא צוחקות ולא מחייכות.

אולי בגיל הזה עוד לא מבינים את המשמעות של הפלה כמו שהיא באמת...

ברגע שראיתי את התמונה של התינוק שגדל לה בבטן נכנסתי לשוק, לא קלטתי עד הרגע הזה כמה זה אמיתי

כמה אמיתי התינוק, לא העובר, התינוק שגדל לה בבטן. המשפחה שלי.

זאת פאקינג בת דודה שלי, עברנו הכל ביחד, איך היא יכלה להיות כזאת לא זהירה???

איך היא הביאה את זה על עצמה?!?

ולא אכפת לי מהמתכונת ולא מכלום הם יביאו לי לעשות אותה שוב, אבל מה איתה? מה ההרגשה שתישאר לה?

מה ההרגשה שתהיה לנו מחר בחדר הזה שבו היא תבלע את הכדורים שיהרגו אותו, ותדמם ותבכה מכאבים של הלב והבטן במשך כמה שעות טובות?

אני לא יודעת איך להכין את עצמי בכלל...