איך זה שבדיעבד, הזמן טס.

חיכיתי לרגע מסוים כל כך הרבה! בדקות לפני הרגע הזה הגוף שלי התחרפן, פחדתי כמו שבחיים שלי לא פחדתי, התרגשתי, נלחצתי, לא נשמתי, לא זכרתי איך קוראים לי, בחוסר פרופורציה לחלוטין.

ואז הבאתי אותה בהצגת פרויקט הגמר שלי, קיבלתי ביקורות טובות, קומפלימנטים, הערות בונות, חילוקי דעות.

וזהו.

סיימתי את התואר. 4 נקודות מהצטיינות, אבל זה באמת לא מפריע לי. סיימתי!! 

אני חוזרת להיות אני! חוזרת לחברים! לעבודה! לחיות כבר סעמק!

כמה אושר, אין לי מילים שיעבירו את התחושה

אולי "אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה", אבל זה גם לא מספיק חזק.

אתמול היתה הפתיחה של תערוכת הבוגרים, והיה ממש ממש כיף!

אני נרגשת למתוח קו על הרשימה בצד, "לסיים את התואר" מאחורי.

ועכשיו- למתוח קוים על כל השאר.

אז מתחילים בלבחור טבעת? ככה זה הולך? :)