דבר לא השתנה, ואיכשהו פתאום אני מבואסת. זה פשוט לא הגיוני, קול ההיגיון הוא משהו שהולך איתי הרבה, ואני לא מוצאת פה שום נימוק הגיוני מלבד.. הורמונים? מזג האוויר? תת מודע?

באמת כלום לא השתנה בחיים שלי, כלום. כמה ימים קודם הייתי מסופקת ומאושרת, עם כמה שאלו מילים גדולות עבורי..

ופתאום, בימים האחרונים אני מרגישה שיש מעלי ענן שחור כזה. אולי זה הפחד מהציון של הפסיכומטרי? מה עד כדי כך זה משפיע עלי? (כן)

לאיודעת, בא לי חיבוק ושניה לעצור את הזמן.. להבין מה קרה לי מה קורה לנפש שלי ולמה היא סובלת, אבל אפילו לזה אין לי את הזמן

צריך לשנן מה זה "ואידך זיל גמור" 

ומשולש זהב וכסף

אני "אזדיין בסבלנות"

):

):

אפילו לכתוב כאן גרם לי רגשות אשם שאני לא לומדת במקום העשר דקות האלו